ביקורת ספרותית על זה שמחכה מאת יותם טולוב
ספר מעולה

---

כשהייתי בכיתה ג' הכריחו אותי ללכת לישון מוקדם. לפעמים הייתי רוכנת ממיטת הקומתיים שלי, מסתכלת דרך הדלת המחברת לסלון, וצופה בטלוויזיה, כך ראיתי "מבט לחדשות", לפעמים גם "מבט שני". ולפעמים הייתי קמה מוקדם מאוד בבוקר - ב-4 או 5 מסתכלת על הזריחה ומסתובבת בבית. כשנמאס לי להיות בבית, הייתי פותחת בשקט את הדלת, ויוצאת לטיולים רגליים בחוץ, בלי שההורים שלי ידעו, כמובן. אחר כך הייתי חוזרת הביתה ומחכה בשקט שכל הבית יתעורר. יום אחד החלטתי לעשות משהו יותר מזה. היתה לנו מן תחרות בבית הספר - מי מגיע ראשון לכיתה (כן, ילדים מוזרים). אז הבאתי את הילקוט, הנחתי אותו בחצר ביה"ס וחזרתי הביתה, בתכנון לומר לכולם "הי, אני הייתי פה קודם". בסביבות 7 צלצל הטלפון. אני הרמתי. זה היה השוטר הקהילתי הוא אמר שקוראים לו יוסי וביקש את נצחיה (הוא גם לא ידע להגות את השם שלי נכון) ואמר שבטח שכחתי את הילקוט אתמול בבי"ס והוא מצא אותו. לא אמרתי כלום בבית, ב-7 וחצי הלכתי כאילו לבי"ס, עם תיק חלופי, עברתי בתחנת המשטרה, וביקשתי את יוסי השוטר. הוא החתים אותי על טופס ארוך, והביא לי את הילקוט. משם הלכתי לבית הספר כאילו כלום. אחרי 25 שנים סיפרתי את הסיפור הזה לילדים שלי, אמא שלי שמעה ואמרה שאני משקרת. אבל זה באמת היה, ולא המצאתי כלום.

הסיפור הזה רלוונטי לסקירה, כי מקריאת הספר "זה שמחכה" עולה מאליה שאלה קשה - כמה יכול ילד בן תשע או עשר לעשות, ולעבור מתחת לרדאר של ההורים ושל שאר המבוגרים הרלוונטיים לחייו. התשובה שלי ברורה: די הרבה.
רז בינון, זיזי בשבילכם, הוא ילד בן עשר. אלה שנות השמונים של המאה שעברה, וזיזי מגיע, בניגוד מוחלט לרצונו, יחד עם הוריו ואחותו שי, לשהות של שנה בבוסטון, בשליחות פרטית לחלוטין של אימו הבונה לעצמה קריירה אקדמית. את זיזי זה משגע, כי לא זו בלבד שנלקח מארצו וממולדתו ומבית אביו, הרי שאפילו סיבה ציונית הולמת לכך אין לו באמתחתו.

אם כבר נסחפתי בנוסטלגיית ילדות, אז הנה עוד פריט טריוויה: בילדותי, זו של הטלוויזה השחור לבן שקנינו ביד שניה מהשכנים גרינבלט שבדיוק קנו צבעונית חדשה, לא היו דתיים בטלוויזיה. כלומר היו, אבל קצת. והיינו מציינים בהתרגשות גדולה כל כיפה שהופיעה על המרקע. כי הנה, ב"ריץ'-רץ'" יש ילד דתי. וגם בשיר הפתיחה של רחוב סומסום יש ילד עם כיפה. מרגש. היום כל זה כמובן מצחיק מאוד, כי היום אנחנו כבר פוסט-"סרוגים" וכל מפיק ריאליטי מחפש דבר איזה חובש כיפה או חובשת שביס (מילה חילונית שכזו לכיסוי ראש נשי) ועדיף את שניהם גם יחד כדי ללהק את העונה החדשה של התכנית. אבל אז זה היה מאוד מרגש.

אז לידיעתכם: משפחת בינון דתית. לא דתית מתלהמת, דתית שקטה כזאת, סוציולוגית כזאת, לא מתבלטת, נלקחת כמובן מאליו, עד שזיזי מתארח שבת שלמה אצל חבר ישראלי חילוני בעוד הוריו מנסים להציל את זוגיותם המתפוררת בנופש בקייפ קוד. ואז מגלה זיזי שיש אנשים שעושים אחרת, ושאצלם שבת היא עוד יום ראשון כזה. אניווי, זיזי מנסה להתאקלם, ללמוד את השפה החדשה והמנהגים המוזרים, ולמצוא לעצמו חברים. זיזי הוא ילד מילולי מאוד, ובהתאם לכך הספר כתוב ב"היבריש" שבזו - עברית עם ביטויים מאנגלית, ולהיפך.

חוץ מזה הוא גם רוצה, או ממש חייב, למצוא לעצמו פשר בשנה הזאת. או שליחות. בטח שליחות, כמו פולארד, או כמו חסמבה. או משהו. אומרים לו שהוא לא יכול להיות גם תמים וגם סקרן, אבל זיזי הוא גם וגם. הולך לו בעולם שחלקו תעלומות אמיתיות, כמו השכן הזה שלא יוצא אף פעם מביתו ושאומרים שהוא "חולה", ושבמוסך שלו יש ציוד המקליט את הבית, וחלקו תעלומות והתרחשויות דימיוניות לחלוטין. ומכולם נארגת יריעה יפהפיה בין זרות לבין שייכות, בין ציונות להגשמה עצמית, בין "אנגלית" ל"היברו". חלק ניכר מהספר הוא דברים שזיזי עושה, עם או בלי חברים, מתחת לראדר של ההורים, ושאר המבוגרים בסביבה. אבל הוא בן עשר, יש לו את היכולת, אם כי לא תמיד את החכמה להתמודד. וההורים עסוקים - בעצמם, בהגירתם, בשינוי בחייהם, בזוגיותם המתפרקת, ובמה לא.

הכתיבה מנקודת מבט של ילד היא כתיבה לא פשוטה. המבקר אריק גלסנר אמר שהיא מניפולטיבית. אחרים אמרו שמדובר כאן בחיקוי-גרוסמן. אני לא חשתי מניפולציה. בעת הקריאה גם לא חשתי בגרוסמניות, אבל בדיעבד אני מבינה על מה הם מדברים. בספר יש הרבה מאפייניים גרוסמניים, בעיקר בלשוניות, במילוליות, בריבוי הרבדים בעלילה, ובדרך הכתיבה. אבל זו לא גרוסמניות במובן המדכא והמייאש שלה. בעיני הספר היה מפעים, כתוב במקצב (או בכמה מקצבים) שיצרו התרגשות גדולה, אם כי לא כזאת המלווה בדמע. סתם התרגשות והזדהות רבה. מאוד הזכיר לי את הספר "קרוב להפליא ורועש להחריד" שגם הוא ריגש אותי מאוד.

סוף הספר לא פשוט. הייתי צריכה שלוש קריאות חוזרות כדי להבין. ורק כשנזכרתי שזיזי הוא חולם, אחד כזה שמרבה להציג תסריטים אלטרנטיביים ולערב דימיון ומציאות, הצלחתי לבסוף להבין. מבחינת הניקוד - בעיני זה יותר מארבעה כוכבים, אבל לא מגיע לידי החמש. וזה בגלל הסוף, אבל גם בגלל עוד כמה נקודות קטנות. נקרא לזה ארבע וחצי, בסדר?

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על זה שמחכה