ביקורת ספרותית על רשלנות מאת דבורה רוברטסון

---

סיפור עצוב, מוזר, מטריד ומעיק המתאר מספר דמויות השרויות באבל כתוצאה ממותו (הטבעי או האלים) של אדם קרוב אליהן.
כל אחת מהדמויות מתמודדת בצורה שונה עם האובדן שחוותה.
אל חלק מהדמויות הרגשתי עניין ואמפטיה מסויימת (כלפי פרל, סוניה ואנה) אך כלפי חלק מהן חשתי ניכור וסלידה רצינית (לילי- אימה של פרל, אדם ושני האחים- קארל וגבריאל). צורת הכתיבה של הספר לא קולחת תמיד ולא נעימה. פעמים רבות יש תיאור של אחת מהדמויות לגבי מה שקורה לה כעת, ואז יש הבזקי זיכרונות מיותרים ומשעממים מהעבר. הדימויים בספר מאוד מוזרים. לדוגמא- סוניה מתבוננת בשולחן עץ שבעלה בנה, בצבעי חום כהה ושמנת, וזה מזכיר לה גלידת שוקולד שפורצת לתוך ווניל באופן כמעט מגונה. כמו כן, יש שימוש רב ומיותר באות השביעית של הא"ב.
הסופרת לא העניקה הסברים לאורך כל הספר לגבי דמותה של לילי- אימה של פרל. לא מובן מדוע היא לא מתפקדת בשום תחום ומתנהגת בצורה ילדותית ולא אחראית לאורך כל הסיפור (עוד לפני המשבר הנורא שפקד אותה).
אדם הפסל הוא דמות שעוררה בי ממש גועל. הוא דמות סוטה וביזארית. יש לו משיכה מוזרה לגופות, שהוא אוהב להשאיר לידו ולהתבונן בהן. לאחר מכן הוא יוצר פסלים של גופות משעווה ומהשד יודע מה עוד. הוא רצה אפילו להכין אנדרטה מחרסינה שמכילה בתוכה אפר מעצמותיו של ילד. יש גם תיאור מיותר ומוזר של אדם, שמתעמל בחדר כושר, עוקב במבטו אחר בחורה שמתעמלת לידו, ולאחר מכן הוא מבחין בה ברחוב מקיאה את נשמתה, והוא סתם עומד ומסתכל בסקרנות רבה.
כמו בספרים מסויימים, אין קשר בין שם הספר לבין תוכנו. אף אחת מהדמויות לא מתה כתוצאה מרשלנות של הסובבים אותה.
הספר "פיספס" לדעתי את הרעיונות שהיה יכול להעביר (התמודדויות שונות עם רגשות אובדן). אין בו שום מסר או תובנה. סיימתי לקרוא אותו בתחושת ריקנות. הוא לא גרוע במיוחד, אך יש בו משהו מטריד ולא נעים.

» ביקורות נוספות של יסמין
» ביקורות נוספות על רשלנות