ביקורת ספרותית על אחוזות החוף - עמודים לספרות עברית # מאת אמיר גוטפרוינד
ספר לא משהו

---

באחד מספריו מספר דאגלאס אדאמס על אדם שקנה בתחנת רכבת עיתון וחבילת עוגיות, והתיישב על ספסל כדי לפתור את התשבץ בהמתנה לרכבת. בעוד הוא פותר ואוכל מן העוגיות לוקח גם האדם שיושב על הספסל מולו עוגיה מהחפיסה ואוכל אותה, ועוד אחת, ועוד אחת. לאחר זמן שבו הוא נדהם מהחוצפה, עלה אותו אדם לרכבת, וגילה את חפיסת העוגיות שקנה בריאה ושלמה אצלו בתיק, וכך מבין שלמעשה הוא גנב עוגיות של אדם אחר, ולא להיפך. במקום אחר קראתי אותו משחזר שוב את אותו סיפור, ורק אומר שצר לו על אדם אחר, שמסתובב עם אותו סיפור, רק בלי הפואנטה.

מה זה סיפור, בעצם? בעיני סיפור הוא כמו מסגרת, "פריים" של תמונה. אמצעי למסגר מקטעים של המציאות ולהעמיד אותם בכפיפה אחת, תחת מכנה משותף, או הקשר, כך שנוצרת אמירה. לא תמיד זה ככה, כמובן. ענר שלו הוציא ספר שנקרא "ספר ההתחלות", בכל "התחלה" יש כמה עמודים שמהווים פתיחה לרומן פוטנציאלי. אחד כזה שלא נכתב, או שעדיין לא נכתב. אחותי קוראת לזה "אוסף סיפורים קצרים בלי פואנטה".

זו גם היתה התחושה שלי מקריאת הסיפורים של אמיר גוטפרוינד בקובץ הזה. תמונות פרומות, בלי מסגרת, יותר כמו סקיצות של אמן מוכשר שמתאמן לקראת עבודה, ומכין מקטעים שונים של יצירה או כמה יצירות פה ושם בפנקס. מרוב הסיפורים חסרה הפואנטה. כמובן. אבל לי זה חסר. הכתיבה קולחת, רהוטה, וחלקה, אבל לאף סיפור אין סוף. לא שצריך דווקא סוף. הוא יוצר עניין, ולרוב הייתי שמחה להמשיך לקרוא עוד ועוד, אפילו סיפור ארוך או רומן, אבל אופן הקטיעה של הדברים נותן רושם של הבטחה שלא מומשה.

זהו ספר עם ניחוח אירופי. גם הסיפורים שבעליל ממוקמים בישראל, מעלים ניחוח אירופי, של יערות ונהרות, של ערים עתיקות מרוצפות בתי קפה ותיקים, של אווירה ערפילית-משהו. לתחושת הזרות תורמת גם הכתיבה, שהינה לרוב בגוף ראשון רבים. יש כאן "מספרים", מין "כולנו" קולקטיבי כזה, ולא תמיד ברור מי הם. וכמה הם. שניים? שבעה? עשרים? אלף? וזהו. קראתי, היה בסדר, בכל פעם העניין ניצת מחדש וכובה עם המעבר השרירותי של הכותב לזירה אחרת ולסיפור שונה לגמרי. בסופו של דבר זה קצת מיצה את עצמו, ועל כן התמונה על הכריכה מבטאת היטב את תחושותי לגביו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אחוזות החוף - עמודים לספרות עברית #