ביקורת ספרותית על השמש השחורה מאת אמנון רובינשטיין
ספר מעולה

---

ספר מיוחד, מסוגנן, מקסים, קולח, מהנה, הומוריסטי, שנון, פשוט, רב גוני, מצחיק, עצוב ואפילו משעשע.
תקראו כמה תיאורים הבאתי בשורה הקודמת. ספר קטן ולא עבה במיוחד עם מגוון הגדרות שכולם מתאימים לו.
כשרון מדהים של פרופ. אמנון רובינשטיין להכניס קשת גוונים של הגדרות בתוך 192 עמודים.
נו באמת .... אז מה אתם אומרים? ספר כזה אי אפשר שלא לאהוב.... אני אישית גמעתי אותו "בשלוק" אחד של אחה"צ לפני כניסת השבת הבאה עלינו לטובה.
היצירה מתרכזת סביב שאול (סטניסלב). שאול מוזמן לד"ר גדעון פינפורד (פסיכאטר) בגלל תלונות על שכחה של שמות וסיוטים, עד כדי כך שמעירים את מירה (אשתו) בלילות.
שאול לומד מפיה של המזכירה במרפאה שד"ר גדעון נהרג בפיגוע בקפה "גינתי בעיר". הוא לא מבין, לא מאמין ומסרב לקבל את גזר הדין. איך זה יכול להיות? הרי רק לפני שבוע קבעו גדעון (גידי) והוא במרפאה. הרי הם מכירים כבר חמישים שנה! המזכירה מציעה לשאול לקבל שרות רפואי מהקולגה של ד"ר גדעון. שאול נותר בעקשנותו ומסרב לקבל טיפול מרופא אחר ומתעקש לקבל טיפול אך ורק מחברו - ד"ר גדעון פינפורד.
ציטוט עמוד 14: "... את מבינה, אני מכיר אישית את גדעון ואת סטלה אשתו כבר חמישים שנה! חמישים שנה! את מתארת לעצמך מה זה להכיר אנשים כל כך הרבה שנים ?! למדתי עם גידי, כן מה את זוקפת גבות. כך קראתי לו תמיד. לא גדעון ולא ד"ר פינפורד, אלא גידי. אנחנו חברים, הכי טובים שיש....."
המפגש בקליניקה מסתיים בטריקת דלת של שאול אל "השמש השחורה" תוך כדי ניווט "בטיחותי" בין מכוניות ממולכדות, אוטובוסים ושאהידים. הימים הם ימי האינתיפאדה השנייה. מהקטע שנטרקת הדלת הקורא נכנס לעלילה המקסימה הזו.
אהבתי את המשפטים באידיש ששוזרו בתוך הטקסטים, לצד האווירה התרבותית של יהודי פולין וההומור המלווה את העם הפולני. יש בספר קטעים משעשעים לדוגמא, כששאול רואה ברחוב איש מתהלך עם מעיל ארוך- הוא מחליט שזה מחבל ועוקב אחריו עד לתוך חנות בדיזנגוף וגורם לבלגן לא קטן. (אם מירה אשתו הייתה נוכחת במקום-היא הייתה טומנת את ראש בחול מבושות...  ).
שאול חוזר לביתו מהביקור במרפאה ומספר לאשתו שפגש את ד"ר גדעון פינפורד. הוא עומד על דעתו לא לקבל את מותו של חברו, שאול אפילו לא זוכר את ההלוויה, את דברי ההספד שנכתבו בעיתון "הארץ" ואף לניחום אבלים בשבעה לא הלך ולעומת זאת, הסתתר לו במיטתו עם מחושי מיגרנה. לאורך כל הסיפור שאול משכנע את "כל העולם ואשתו" שאפילו התמונה בעיתון "הארץ" של גדעון- אינה של גדעון.
ציטוט עמוד 28: ... "זה הצילום של גדעון? את בטוחה? זה לא יכול להיות. כלל לא דומה לו. לגידי אין מצח כזה. תגידי את בעצמך, מירוש, זה המצח של גדעון? לגדעון היה מצח גבוה ואצילי. מצח של מנהיג, ולאיש הזה יש מצח נמוך וצר, מצח של אידיוט! זה האף שלו? לגדעון יש אף קטן ויפה..."
אשתו של שאול- מירה, ילדיו ריקי, שמעון ואפילו סטלה (האלמנה) מפצירים בשאול לגשת לטיפול והוא ממשיך בסירובו. שאול מוכן ללכת לטיפול אך ורק אצל גדעון.... אבל גדעון אינו בין החיים.
הדמויות מתפשטות בפני הקורא אט אט והסיפור ערוך בשני קווים מקבילים- עבר והווה.
בפרקים על העבר ניתן ללמוד על הדמויות לפני העלייה לארץ, השנאה ליהודים באירופה, תקופת הצנע, שנות החמישים, האווירה בארץ ובעולם, על החברות בין גדעון ושאול וההכרות בין נשותיהם להם ובין הנשים בהמשך. הקו המקביל להווה מתרכז בשנת 2002 – האינתיפאדה השנייה והפיגועים היומיומיים.
שאול הכיר את גדעון בבית הספר. גדעון - מלך הכיתה מצליח לקלף משאול את התרבות האירופאית אט אט... כגון: קודי לבוש צבריים (ויתור על לבוש מחויט כגון: ז'קטים, ממחטה תלויה), משחקים אופייניים, חיי הקיבוץ, צמחי ארץ ישראל, תורת אכילת הפלאפל והטחינה ועוד. גדעון עזר לשאול משפר ומתקן את טעויותיו בשפה העברית, מגן עליו ולא מוכן שהחברים יקראו לשאול בשמות גנאי "פויילישע דריפקה" (לכלוך פולני).
סטלה- אלמנתו של גדעון ומירה אשתו של שאול היו קורבנות של האובדן. סטלה איבדה את בעלה בפיגוע ומאידך, מירה איבדה את דעתו של בעלה. המשותף לכל הדמויות בסיפור הזה שכל אחת מהדמויות ספגה אובדן.
עד כמה שהיצירה ניראה פשוטה, דמיונית, קלילה ולעיתים משעשעת זהו סיפור עמוק ורב תובנות, מעורר מחשבות ומשאיר כר נרחב להגיגים והרהורים לא מעטים אצל הקורא.
לא לחינם נכתב בפתיח "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א' י"ח א'). שאול הגיבור שלנו ביצירה הלך נגד דעתם ובקשתם של כולם: אשתו, האלמנה וילדיו והתעקש לא לקבל "טיפול" ומה קרה בסופו של דבר? האם הוא הצליח? תצטרכו לקרוא...
פרופ. אמנון רובינשטיין מעמיד בפנינו סוגיה לא פשוטה ומניח כמראה את החיים במדינה הקטנה שלנו. אנחנו כבני אדם לא מסתכלים ישירות אל השמש. העיניים מסתנוורות, אנחנו מקמטים את המצח, מסתירים את עינינו בידינו ובמקרה הטוב עונדים על פנינו משקפיים. האם רק בשמש אנחנו מסתתרים מאחורי משקפיים? אני לא בטוחה...
נשאלת השאלה מה איבדנו בדרך עד שמצאנו את אותם משקפיים כדי להביט בשמש ישירות? בעודי כותבת את השורות הללו, אני עדיין מהרהרת בשאלה זו ואתם יודעים מה? אין לי תשובה היא עדיין מחלחלת בתוכי.
אותי הספר הותיר מהורהרת ואפופה במחשבות. ספר בהחלט ראוי ומומלץ. מודה לפרופ. אמנון רובינשטיין ומאחלת להמשיך ולראות בעתיד עוד ספרים מפרי עטו.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על השמש השחורה