ביקורת ספרותית על אלנקם - סיפורו של לוחם חרות ישראל מאת עזרא אלנקם יכין
ספר טוב

---

איזו החמצה. בשבוע שעבר, ולקראת סיום הקריאה בספר, נתקלתי במודעה על הרצאה מפי עזרא יכין, הלוא הוא אלנקם, שתתקיים באוניברסיטה בה אני לומדת. אני מתסכלת בתאריך ורוקעת ברגלי. ההרצאה כבר התקיימה, לפני יומיים בלבד, כמה חבל!

זהו סיפור של מופת וגבורה הכתוב בצורה פשוטה וקולחת. כמו לשבת למרגלותיו של סבא ולשמוע על מעללי נעוריו. אך אילו מעללים! אני מתמלאת בושה עמוקה כשאני רואה אילו דברים העסיקו את המחבר ואת חבריו לעומת הזוטות שלי... נכון, אין מקום להשוואה, אבל מקום להערצה יש גם יש. כשהייתי צעירה יותר, זו הייתה הערצה עיוורת לכל מה שנקשר במחתרות. רציתי גם להיות חלק מזה, להיוולד בתקופה הסוערת הזאת, לקחת חלק במעשי הגבורה. היום, במבט בוגר יותר, הילת הקסם איבדה מזוהרה. לא בגלל שקרנן של פעולות המחתרות ירד, להפך, אלא שכרגיל המציאות הייתה מורכבת בהרבה משחשבתי.

שני דברים עיקריים שגרמו לי לראות באור אחר את המחתרות:
האחד, עד לא מזמן יחסית, הבריטים לא נתפסו בעיני כאויבים מוצהרים. כמובן, לא חשדתי שהם אהבו אותנו. ידעתי שהם סיפקו לערבים נשק, הגבילו את העליות, מנעו מניצולי שואה להגיע לכאן, והנורא ביותר, דנו רבים למוות, ובכל זאת, משום מה לא חשבתי עליהם כעל אויב. אולי זה בגלל שבאותה תקופה הנאצים הגדירו את הרשע מחדש והבריטים הרי היו בצד הטוב, אולי כי בריטי מצטייר בראשי כאדם מאופק ומנומס, ואולי סתם נאיביות מצידי. בכל אופן, כשקראתי יותר על התקופה, ובמיוחד בספר הזה, הזעם כלפי הבריטים הלך וגדל. בספר מוזכרים צעירים וצעירות רבים שנתפסו ונכלאו, ושרבים מהם הועלו לגרדום, ועם כל שם שמוזכר, הלב בוכה. כשהובא סיפור הגבורה של ברזני ופיינשטיין, עצמתי לרגע את עיני ונזכרתי בביקורי במוזיאון אסירי המחתרות, שם מוצג התא בו התאבדו בעזרת רימון בטרם הוצאו להורג. המחתרות קראו לבריטים בשמם: אויב.
עם הבנה זו, המחתרת כבר לא הצטיירה לי כחבורה של נערים שוחרי הרפתקאות שביקשו לעצמם אקשן. כפי שעולה מהספר, היו אלו בחורים ובחורות בוגרים שהבינו היטב את גודל האחריות והסכנה שהם לוקחים על עצמם, ואת הצער האיום שהם עלולים להביא על הוריהם אם יקרה להם משהו. רבים מהם הכירו חברים שהוצאו להורג, ועל כן עיניהם היו פקוחות לצפוי להם אם יתפסו. הם גם הבינו שהחברות במחתרת היא ברובה, ובניגוד למה שחושבים תמיד, עבודה אפורה ויום-יומיות: הדבקת כרוזים על קירות, איסוף מודיעיני, מעקב ותצפיות וכו', ועל אף שאלו פעולות מסוכנות וחשובות לא פחות, הרי שאין הן מרגשות ומתגמלות כמו פעולה מבצעית.
כל זה גרם לי לחשוב שוב אם גם אני הייתי מוכנה להעמיד את חיי בסכנה מול אויב שלא יהסס לנקום. לבלות שעות ארוכות בתצפית, או לקום בזריחה יום אחר יום, בחורף ובקיץ, כדי להדביק כרוזים המעוררים את העם, אותו עם שחלקו מתנגד לפעילותי; ובעצם, האם בכלל הייתי מבינה בזמן, ולא בדיעבד, את חשיבות החתירה תחת הבריטים. איני יודעת.

הדבר השני, שאני כותבת עליו ברעדה, הוא הקרע בין מנהיגי הישוב וההגנה לבין האצ"ל והלח"י, שהגיע לשיאו בסזון. כל פיסקה שתיארה ניכור בין יהודים גרמה לי לצער עמוק ואמיתי. איך, איך יתכן שיהודים הוסגרו לבריטים על ידי אחיהם?! כיצד העז רופא יהודי לטרוק את דלתו בפני אלנקם הפצוע, ועוד בזמן שכבר לא נשקפה סכנה למי שעזר למחתרות? איך יכול להיות שבקרב על ירושלים, הלח"י הופקר בשדה הקרב לאחר שהתגבורת שהובטחה ע"י ההגנה בוששה להגיע? גם אלטלנה הוזכרה בפסקה קצרה, ואי-אפשר שלא להזדהות עם המרירות הנוקבת שחשו המחבר וחבריו בגין כל אותם אירועים.
מובן שאין זו הפעם הראשונה שאני מתוודעת לאירועים אלו, אך רק הספר הזה הצליח להעביר לי את עוצמת הכאב ותחושת הבגידה שצרבו את לבם של לוחמי המחתרות, וכיוון שזהו סיפור על העם שלי, כאב לי גם. חשוב לי להדגיש שעל אף שהמחלוקות הקשות שכמעט והביאו למלחמת אחים צפות לאורך כל הספר, הספר אינו שם דגש על השנאה. ניכר שהסופר חדור באהבת ישראל, ואולי דווקא בשל כך הניגוד חריף יותר.

יש שיטענו שהספר מציג את השחקנים בשחור לבן: הבריטים והערבים הם הרעים, היהודים הם הטובים. היהודים שהתנגדו למחתרות הם טובים פחות. אבל ברור לי שכך גם הייתי אני מציגה את האנשים שהרגו, עינו וטבחו את חברי ואת עמי, ואת היהודים שסייעו להם בעזרה פסיבית ופסיבית פחות. לא הייתי רואה כל צורך לסנגר על מי מהם.

זהו, כתיבתי התארכה הרבה מעבר לתכנון. אני מצטרפת לדבריו ד"ר ישראל אלדד בגב הספר: "אותנטיות - היא סגולת היסוד של עדות זו", ואסיים בדבריו של אלי ויזל, שם: "בטוחני שרבים לומדים מזיכרונותיך פרק באהבת ישראל".

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על אלנקם - סיפורו של לוחם חרות ישראל