ביקורת ספרותית על הקמיע מאת סטיבן קינג

---

אתמול ראיתי את "המרוץ למיליון". הייתה להם שם משימה – במהלכה היו המתחרים צריכים להיפגש עם נתן אלתרמן. לא האמיתי, יהי זכרו ברוך, אלא שחקן צעיר שגילם את הגאון בתקופת צעירותו. אחת המתחרות, בעת פגישתה עם "אלתרמן", החלה לבכות. היא הסבירה, שיש אנשים שתולים בחדר פוסטרים של ג'סטין ביבר. אצלה, לעומת זאת, תלוי בחדר שיר של נתן אלתרמן. הוא הגיבור שלה, האיידול שלה.
אצלי, הגיבור הנערץ הוא ללא ספק סטיבן קינג. אם הייתי לפתע, בלי שום אזהרה, נפגש אתו על כוס קפה, רואה אותו יושב מאחורי מכונת הכתיבה, סביר להניח שגם אני הייתי פורץ בבכי. (במקרה שלו, בניגוד לאלתרמן, אפשר להיפגש עם האדם האמיתי, שחי, בועט וכותב).
רק כדי לתת לכם פרופורציה לרמת ההערצה שלי את האיש – אני איתרתי את הבית שלו ב- street view...
קראתי כבר מספר ספרים של האיש המדהים הזה. לדעתי הוא הסופר שהצליח לגרום לי לקרוא יותר ספרים מכל סופר אחר. קראתי אפילו את "על הכתיבה" – ספר אישי שבו הוא מלמד כיצד לכתוב כמוהו.
סטיבן קינג הוא קוסם. הוא קוסם מכיוון שהוא מסוגל ליצור דרך המלים עולם ממשי לחלוטין, עולם שאתה מרגיש איך אתה נשאב לתוכו. והדמויות שלו הן כל כך חיות! לא תלת ממדיות אלא ארבע ממדיות, וכשאתה מסיים את הספר נדמה לך שהגיבור שליווית לאורך מאות עמודים (הספרים שלו לרוב מאוד ארוכים, וזה גם חלק מהיופי) הוא ממש אדם שהכרת, שלמד איתך בבית הספר, שירת איתך בצבא, שכר איתך דירה וכו'.
אז איך, סטיבן (אני מרגיש שאני יכול לקרוא לך סטיבן, כבר עברנו את שלב הרשמיות עוד ב"זה" הנפלא והמפחיד) איך כתבת קשקוש בלבוש נורא ואיום כמו "הקמע". איך?
אולי צריך להאשים את פיטר שטראוב, הסופר השני שחתום על היצירה הזו. איך לעזאזל כותבים ספר בשניים? אני זוכר עבודות באוניברסיטה שהגשתי יחד עם סטודנט נוסף. החוויות הטראומטיות עדיין צורבות בי – הריבים, ההתפשרויות, התחושה הכואבת שלבד היית עושה את זה הרבה יותר טוב... אז איך אפשר לכתוב ספר פנטזיה עם נשמה, עם דמויות עמוקות, עם רגשות, יחד עם עוד מישהו?
ואף על פי כן, הספר הוא לא לגמרי רע. הוא מתחיל מעניין – ג'ק סוייר, ילד בן שתים עשרה (השם הוא מחווה לתום סוייר של מרק טווין) הנו ילד חולמני שנוהג לחלום בהקיץ ולבקר בכל מיני עולמות מוזרים. אבל הוא בטוח שאלה סתם הזיות לא מזיקות. לאחר שאביו נהרג בתאונה הוא נוסע עם אמו לעיירת חוף נידחת בחוף המזרחי, שם השניים מסתתרים משותפו העסקי של האב, אדם רע למדי שמנסה למנוע מהבן של שותפו לזכות במניות של העסק המצליח שניהלו השניים.
שם, בעיירה הזו, ג'ק מגלה שההזיות הללו אינן יציר דמיון, אלא יכולת על טבעית שלו לעבור לעולם אמיתי לחלוטין, ממד מקביל לזה שלנו, בו מתקיימת ממלכה בסגנון ימי הביניים ששולט בה הקסם והכישוף. חיים בה גם כל מיני יצורים מוזרים ומיתולוגיים. ג'ק מגלה כי בממלכה הזו, המכונה "הטריטוריות", הוא יכול למצוא קמע קסום שיפתור עבורו את כל הבעיות (ולג'ק ואמו יש בעיות רבות, שצצות ועולות לאורך הספר). הוא יוצא למסע הזוי שחלקו בטריטוריות הקסומות, וחלקו בארצות הברית, כאשר הוא עושה את דרכו לקליפורניה, שם (או במקבילה של קליפורניה בטריטוריות) הוא עתיד למצוא את הקמע.
הרעיון שעומד בבסיס הספר הנו שלחלק מהאנשים בעולם הזה יש כפיל תאום בטריטוריות. גם למקומות גיאוגרפיים, כגון ערים מסוימות או בתים, יש מקבילים בטריטוריות. הרעיון העמוק שקיים כאן הוא בעצם המוטיב החוזר ונשנה של קינג בכל ספריו – המאבק האינסופי של הטוב ברע, העיירה האמריקאית השלווה שלמראית עין נראית כמו מקום רגוע, אבל אם מתסכלים טוב יותר, בזכוכית מגדלת, מגלים מהר מאוד שיש שם סוטי מין, פדופילים, רוצחים פסיכופתיים או סתם גברים נורמטיביים שאחרי שתייה המסורתית בפאב השכונתי כדאי לך מאוד שלא ליפול להם לא טוב מול העיניים...
וכשילד טהור שמייצג את הטוב שבעולם, כמו גיבור הסיפור, ג'ק סוייר, מגיע לעיירות הללו, המאבק של הטוב ברע מתחיל. כי סטיבן קינג רואה את העולם דרך ספריו באופן דיכוטומי – אין אפור, אלא רק שחור ולבן – העולם מחולק לטוב ורע, וכל מקום הוא שדה קרב פוטנציאלי למאבק הקוסמי הזה, גם נבכי נפשו של ילד.
המעברים התכופים של ג'ק בין הטריטוריות הקסומות לארצות הברית המפויחת יוצרים עוד אלמנט נפלא שסטיבן קינג מצטיין בו – הבלבול בין המציאות לדמיון. כאן יש פדופילים, שם יש אנשי זאב ושדים. והנה מתחיל הבלבול, כמו שמערבבים שני צבעים במכחול, ו... הופ – הנה יצרנו איש זאב פסיכופת, שמשתכר בפאב ומחפש קורבנות בתא השירותים.
הבעיה של הספר הספציפי הזה, טמונה בכך שהסופרים לא החליטו איזה סוג של ספר הם רוצים לכתוב. השליש הראשון הוא כבד ורציני מאוד. המסע של ג'ק קשה, אלים, והדמויות שהוא פוגש הן עמוקות מאוד. ג'ק פוגש בטריטוריות איש זאב שעובר יחד אתו לארצות הברית של אמריקה, מפגש שמספק כמה פרקים קסומים ומרגשים באופן מדהים. באמת.
אבל בהמשך העלילה כאילו מתפרקת, אחיזת הקסם של סטיבן קינג ופיטר שטראוב בקורא הולכת ונעשית רופפת. פתאום מופיעים קטעים קומיים שכאילו לא קשורים לעלילה הקשה שהייתה עד כה, כאילו תפרו לנו את חלקו הראשון של "שר הטבעות" עם קטע מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". וחבל, כי הרעיון היה טוב ודמותו של ג'ק היא בהחלט דמות מקסימה.
ויכול להיות שבעצם הספר לא כזה גרוע, אלא פשוט לא עומד בסטנדרט הגבוה שסטיבן קינג הציב לעצמו עם ספרים נפלאים אחרים.
הספר דינאמי מאוד – ג'ק מקפץ ממקום למקום, מהעולם הקסום אל ארצות הברית וחזרה, ולאורך כל היבשת. הספר לדעתי מתאים בשל כך לטיולים, טיסות, נסיעות ארוכות...
מגיגול של הספר למדתי שיש לו גם המשך – "בית שחור", ולפי מה שכתוב ברשת אפשר בהחלט לוותר עליו.
"הקמע" מהווה חלק מהאפוס הרחב שקינג כתב בסדרת "המגדל האפל", שקשורה באופנים כאלו ואחרים לספר הזה.
אז זהו. אין לי פסקת סיום מוחצת. אסיים במשפט הזה – ספר פנטזיה קליל, של סופר שכותב פנטזיה הרבה יותר טובה מזה בדרך כלל, ולדעתי אפשר ליהנות מהספר בעיקר בעת טיולים ונסיעות.
וסטיבן – בבקשה להשתפר בהמשך.

» ביקורות נוספות של שומר היערות
» ביקורות נוספות על הקמיע