שמואל אלעזר, סוכן נדל"ן ואב משפחה, מזועזע מכך שרואה החשבון שלו החזיק מאהבת צעירה, שיכן אותה בבית מלון, סיפק את כל צרכיה וכל זאת מחשבון הבנק המשותף שלו ושל אשתו שכאשר נגלה לה הדבר, זורקת אותו מכל המדרגות. אלעזר המום, כואב, ולא מבין. כל כך לא מבין עד שחשיפת הנושא ממש משבשת את אורח חייו וטורדת אותו בכל רגע נתון. ולא לגמרי ברור למה הנושא כל כך מפריע לו - עוד אדם מבוגר שמוצא לו מאהבת? לא אירוע חריג במיוחד. אבל אט אט נודע כי סיפורו של רואה החשבון לא רחוק מהסיפור של אלעזר עצמו - אלעזר מכלכל את בנו, שמנצל אותו ובתמורה מראה לו מעט מאוד חיבה, מאבד את אשתו, שלא מוכנה לקבל את התנהגותו הפזרנית בקשר לבנם, לטובת עובד כפיים (מישהו שסוף סוף מתנהג כמו גבר ואינו מאפשר שינצלו אותו?) ומאבד את עבודתו. הזעזוע העמוק שחש ממאורע הבגידה של רואה החשבון, אם כן, מבטא במידה מסוימת את ההתאבלות על חייו שלו.

אם ריבי שנהר מל"למאטיס יש את השמש בבטן" היא אותה אחת מ"הנה אני מתחילה", הרי שחוותה הרבה אכזבות בחיים, בעיקר בשל תמימותה, נוצלה וגרמה גם סבל לא מועט לאלה שסייעה לבגוד בהם. אלא שבשני המקרים נראה שלא ריבי היא זו שצריך להטיל עליה את האשמה - יגאל ליברמן ומיכאלה ברג הם בוגדים סדרתיים, מספרים לה שהיא מיוחדת, שמעולם לא הייתה להם חוויה כזו, ובסוף היא נחשפת לאמת המרה - היא רק אחת מבין הרבה. ריבי חוזרת למוטב, יגאל ומיכאלה? ממשיכים במחול המוזר הזה, שבני זוגם מודעים אליו, אך בוחרים להתעלם ממנו כדי לשמור על זוגיותם המוטלת בספק.
ריבי נמשכת לדמויות חזקות, מבוגרות הגורמות לה לחוש הערצה ובעלות קשר חזק לספרות ובעיקר לשירה. מיכאלה המורה לספרות, יגאל המרצה בטכניון שנהנה לצטט משוררים, ובנימין קינן, המורה לספרות מהתיכון המוזכר ב"למאטיס".
מהמקום של ה"רק אחת מעוד הרבה", מהבדידות, מהקיום המשני, הצדדי, הצליחה קציר לכתוב לא רק רומן אחד, אלא שניים, שמתכתבים ביניהם ויוצרים סיפור גדול ונפלא שחוזר על עצמו ולא מאפשר אלא לתהות - האם ריבי מוצאת עצמה מנוצלת פעמיים כי היא "קלה לניצול" או כי החיים שלהם הביאו שתי דמויות דומות מאוד בחוזקן שגם אנחנו לא היינו יכולים אלא להישבות בקסמן?
ספר מקסים. מומלץ.

בשבוע "שואה" (כך קראנו לו בגסות מה) שנועד להחליף עבורנו את המסע לפולין שמטעמים כלכליים בוטל בבית ספרנו לצמיתות, שמענו עדות מפיו של שלמה פרל.
על אף שעדותו הייתה הארוכה ביותר מאלה ששמענו ועל אף שבימים דשנו עד בלי די בשואה ושבלילות ישנו מספר אפסי של שעות, הוא ריתק את כולנו לכיסאותנו הלא נוחים בעליל. גם בגילו המופלג לא הפסיק לנסות לשעשע אותנו וזרק לאוויר בדיחות סקס אינספור.
סיפורו יחיד במינו וככל הידוע לו ולנו, לא חזר על עצמו.
אז גם הבנתי שכאומה אנחנו לא קוראים מספיק ספרי שואה, כמו מרגישים שספרי השואה שקראנו בילדותנו הם דיי והותר ואפשר להמשיך הלאה.
כדאי לקרוא. גם את הספר הזה וגם ספרי שואה באופן כללי. ובעצם גם את כל שאר הספרים, אבל זו לא הנקודה.

את הטורים של סייד קשוע במוסף אני קוראת בכל שבוע. הכתיבה שלו נפלאה, עוקצנית וקולחת והוא מגיע ממקום שהופך כל דבר שהוא כותב לחדש. לכן ציפיתי לגדולות מהספר.
אך כנראה בגלל גודל ציפיותיי, מעט התאכזבתי.
לא היה פה שום דבר חדש, מלבד סיפור המסגרת, המחשבות והרעיונות היו זהים כמעט לחלוטין לדברים שקשוע כתב בעבר: אם בטוריו, אם בספריו הקודמים ואם בתוכנית הטלוויזיה "עבודה ערבית".
הצטערתי שקראתי את התקציר מאחור, הוא הרס את המסתורין שצריך להיות בספר שכזה.

נהנתי מכל רגע.