בחנו את העצמכם: האם יש לכם פופיק? שאלון אישיות ענק ומדויק.   חוויה מכוננת מהחיים שלי. שמקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות עם החיים שלכם.   מה הייעוד שלכם בחיים – אם בכלל?   מה אתם יכולים ללמוד מסיפורו המדהים של אקיו מוריטה?   האם היקום נמצא בהתפתחות מתמדת לקראת תכלית גבוהה יותר? מה שוכן מעבר למציאות? ומה אכפת לכם?   נספח היסטורי: כיצד מוטטה הבהייה בפופיק את האימפריה הביזנטית?...

מֵאַחַר שֶׁנִּטָּמַע בַּיְּקוּם בְּהֶכְרֵחַ נִתְעַלֶּה לְיָרֵחַ מֵאַחַר שֶׁנִּטָּמַע בַּיְּקוּם שׁוּם הֱשֶּג לא יִתגַּלֶה הַכְּלוּם יְנַצֵּחַ מתוך "הִתְרַחֲבוּת הַסִּפּוּרִים" "ליקום אין אופוזיציה", מחזור שיריו השני של עודד כרמלי, הינו מחזור פטליסטי הקובע כי ימי עושר המידע ושפע ההבעה הם בעצם ימים של שתיקה הולכת ומחמירה עבור כל אחד מאיתנו. בלשון אינדוקטיבית מוכיחים שיריו ה"ריבועיים" של עודד כרמלי כיצד השתנו יחסי הגומלין בין הפרט לזולת: הפרט מתוודע ליותר ויותר דעות, רגשות והתנהגויות של זולתו, בשעה שיכולת הביטוי שלו את עצמו נותרת ללא שינוי; רשות היחיד מעמיקה בשעה שרשות הרבים רק מתרחבת למרחק. התוצאה היא השתלטות השיחה השטוחה – שפתם של המשטרים הפרלמנטריים, של הסוקרים והפרסומאים – גם על יחסינו האישיים ביותר, ואפילו על מחשבותינו. מול אלה מציב עודד כרמלי את הלא-כלום: את הבשר, המוות והיקום. בעצם רצוננו להבין את הזולת ולהיות מובנים על ידו, אנחנו מהווים אופוזיציה לרוב הדומם והמוחץ – אך בפטפוטינו אנו מתפזרים, נטמעים ונכנעים לו. עודד כרמלי, יליד 1985, הוא חתן פרס "שירה על הדרך" לשנת 2008. הוא ערך את כתב העת "כתם" ואת מיזם התיקיות החד-פעמי "02010". משמש כחבר מערכת כתב העת "עכשיו". ב-2007 פרסם את מחזור השירים "עורשלד" (הוצאת "עכשיו"), וב-2009 את רומן הביכורים "כלכלת בית" (הוצאת "כתר"). שיריו ורשימותיו פורסמו בכל העיתונים היומיים וכן במרבית כתבי העת בישראל. תרגומים לשיריו פורסמו בכתבי העת האמריקאיים "L.A. Review" ו"Presentense", ובמגזין הבריטי "Stand". ביקורות על הספר: ...

"אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים" – כך נפתח אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא, ספרו החדש של עודד כרמלי. בעודו תקוע על שרטון כדור הארץ, כרמלי בא חשבון עם הכוכבים שרימו ועם האנשים שלא באו להציל, בטקסט שנע בין פתק חטוף וקודח לבין מסה פילוסופית, בין פרץ טורט לבין תפילה אוניברסלית. זהו סיפור חניכה שלילי, של מי שלא רוצה להפוך לבן אדם – לא פה, לא ככה – ומבקש להיעשות לנתינם של החלל והנצח. אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא קורא תיגר על היקום עצמו, על המחסור הנורא שגורם לנו לא להיות אלוהים, על הכורח המקולל להיות מי שאנחנו ורק מי שאנחנו. עורך הספר, עודד וולקשטיין: "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא" מתחולל במרחב האינסופי שבין פתק חטוף וקודח לבין מסה פילוסופית, בין פרץ טורט לבין תפילה, בין שירה לבין הוראות הכנה להתקנתו של יקום ראוי לשמו. אפשר לראות בספר הזה סיפור חניכה תשלילי, פרי רוחו הגואה של מי שמסרב להסתגל למדי העבודה הלוחצים של האנושי ומבקש להיעשות לנתינם של החלל והנצח. באורח מפתיע, החיים משתברים ביתר חריפות מבעד למנסרה המצטללת של דחייתם: ככלות הכול, המספר הכלוא באי הבודד של אנושיותו, ומבקש לבנות חללית מחומרי הגלם הזמינים, אנוס לעשות שימוש תדיר בזיכרונותיו ובחלומותיו, לאלץ את דמעותיו לנצנץ ככוכבים. החללית לא נבנית, והחלום להפוך לאסטרונאוט גווע בלב הילד. אבל הספר הולך וצובר תאוצה, הולך ומתגבר; בנקודה מסוימת נדמה, שכמו סוסו של דון קישוט בפרגמנט המפורסם של קפקא, הוא משיל מעליו את מחברו – וטס. ואיך הוא טס, הבן זונה"....