ביקורת ספרותית על מועדון הלבבות השבורים מאת אמה גרסייה
בזבוז של זמן

---

בספר "מועדון הלבבות השבורים" מאת אמה גרסייה מספרת גרסייה סיפור סביר. חיקוי חביב ולא יותר לספר המפורסם "יומניה של ברידג'יט ג'ונס" המוכר שכבר קראנו ושמענו על שכמותו פעמים רבות. השיטה שבה רווקה שחצתה את גיל שלושים מתמודדת עם ה"משברים" בחייה באמצעות שורת החלטות ובמהלכן מאבדת\ משיבה לחיקה את אהובה הזונח (אך העשיר והמצליח) מוכרת והאמת, די משעממת. הבחור הטוב נזנח אף הוא לאנחות בטרם מתברר לגיבורת הספר, ויוויאן, מה היא באמת רוצה. התצליח גיבורת הספר להתגבר על הקשיים ולשקם את יחסיה עם חברותיה, משפחתה, הקריירה המקרטעת שלה וכמובן למצוא אהבה? נראה לי שהתשובה לכל אלו ברורה מאליה.

הסופר ריימונד צ'נדלר (יוצרו של הבלש האלמותי פיליפ מרלו) כתב פעם בהקדמה שכתב לקובץ הסיפורים הקצרים פרי עטו כי: "יהיה זה יותר מאשר בלתי סביר להניח שאחד הסופרים החיים כיום יחבר רומן היסטורי טוב יותר מאשר הנרי אסמונד, סיפור מוצלח יותר על ילדים מאשר תור הזהב, תמונת דיוקן חברתית חדה יותר מאשר מדאם בובארי, העלאת זיכרונות יותר אלגנטית ומלאת חן מאשר הפינוקים של פוינטון, או יריעה רחבה יותר ועשירה יותר מאשר ממלחמה ושלום או האחים קרמזוב. אבל להמציא סיפור מתח יותר מתקבל על הדעת מאשר כלבם של בני בסקרוויל או המכתב הגנוב לא צריך להיות משימה קשה מדי. בימינו יהיה קשה לכתוב משהו פחות מתקבל על הדעת. לספרות הפשע והבלשים אין 'קלאסיקות'. אף לא אחת. קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט בלתי אפשרי להתעלות עליו. אף סיפור או רומן מתח עדיין לא עשה זאת. מעטים התקרבו לכך. וזו אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנשים הגיוניים בדרך כלל ממשיכים להסתער על המבצר." (מתוך הספר "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 10-11) על כן הביקורת שלי היא לא רק על היעדר המקוריות שבעלילה, אלא גם על האופן שבו מסופר הסיפור. בסך הכל קומדיה רומנטית שלא מוכרחים לצרוך. היה נחמד אבל לא מספיק טוב.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מועדון הלבבות השבורים