קיבלתי אותו מאמא שלי לפני הרבה שנים, לאחר שהפגנתי בורות זועקת לשמיים במהלך ביקור במוזיאון.

הספר נותן רקע היסטורי מצויין לאומנות מאומנות עתיקה ועד מודרנית זה מסייע מאד לאדם כמוני שאינו בקיא בהיסטוריה של האומנות לנסות להעריך יצירות אומנות כאשר אני מתבונן בהן

נסיון עלוב לעשות מאדם לא אמיץ במיוחד (יש שיגידו, במידה רבה של צדק, אדם שפל)- גיבור . האיש קורץ מהחומר המובהק ביותר של משת"פ. קשה לשפוט מה אנו היינו עושים בנסיבות דומות. אבל לנסות לעשות ממנו גיבור- זה מקומם.

קראו את ספרו של ורבה, "ברחתי מאושוויץ", ושיפטו בעצמכם.

הספר הוא תיאור חד הבחנה של מציאות החיים - לאו דווקא מזוית יהודית שקשורה לשואה - תחת שלטון הנאצים. איש אלמוני ואפור - בעקבות מות בנו בחזית והתמרמרות על קידום פרוטקציונר אפס מקורב למפלגה הנאצית במפעל בו הוא עובד - יוצא למלחמה הפרטית, הזעירה, הפאתטית וחסרת-הסיכוי שלו נגד המשטר הרודני והאכזרי.

הסיפור מתאר את כל סוגי הטיפוסים השונים בעיר הגדולה; הטובים והרעים, ובעיקר הצבועים, המתרפסים, הפחדנים, הנוכלים, אבל גם (מעטים מאד) האמיצים - הנאמנים ובעלי המוסר.

סיפור יפה - אולי קצת כתוב בצורה מליצית, והיה טוב יותר לו היה הסופר מניח לקורא להסיק את מסקנותיו הוא במקום להאכיל אותו בכפית.

ספרו הטוב ביותר של מילן קונדרה, שלצערי זכה להרבה פחות הכרה מאשר ספרים אחרים שלו, בינוניים בהרבה יותר.

אתחיל בכך שיש לי עמדת פתיחה חיובית כלפי מישל וולבק. אם לא ככשרון ספרותי אז לפחות כידוען שלא משלם מס שפתיים ואינו מתרפס נוכח "קו מפלגה" של תקינות פוליטית. הוא, בלשון המעטה, אינו "יפה נפש". הוא אולי אחד הבודדים מחוגי האינטלגנציה האירופאית שהוא פרו-ישראלי, ומזהה נכונה את הבעיות שאנו עומדים בפניהם. הוא מתריע בפני הסכנות הממשיות שעומדות בפני ישראל - והחברה המערבית בכלל - נוכח איומים של איסלאם קיצוני, מדיניות הגירה בלתי מבוקרת וגלובליזציה. מעטים הם בימינו אנשי הציבור או הסופרים שיש להם את האומץ לומר "המלך הוא עירום". מישל וולבק הוא יוצא דופן.

תופעת ה"וולבקיזם" - הפופלריות של ספריו של וולבק - נובעות בדיוק מסיבות אלו. אני לא חושב שאפשר לתאר ספר זה (או את "הרחבת בסיס המאבק") כספרות גדולה. הספר גדוש רטינות וטרוניות, והבעת תיאוב כלפי תופעות שמאפיינות את החברה המודרנית ושכולנו מודעים להם. וולבק אינו מחדש דבר וגם כתיבתו אינה מעניינת במיוחד. הוא פשוט מלא תיעוב ובוז לכל מה שהוא רואה סביבו. זה מתיש וגם מדכא לקרוא אותו. רעיונותיו הם פשטניים עד כדי בנאליות או אפויים למחצה (תיאוריית "חוקי השוק" בסצינת המין).

מבחינה ספרותית אגדיר אותו כלואי-פרדיננד סלין,גרסת LOW COST.

כל הסופרלטיווים שנכתבו על ידי קודמים לי על ספר זה - נכונים. קראתי אותו פעמיים.

סיפור הישרדות יוצא דופן של זוג אנשים מבוגרים בגרמניה הנאצית. ויקטור קלמפרר, נצר למשפחה יהודית שכללה רבנים מנצחים רופאים ושאר בעלי הישגים תרבותיים - ובעצמו פרופסור לספרות, חי בגרמניה במהלך כל תקופת השלטון הנאצי. רשם יומן שמתאר את חיי היומיום ("אלפי עקיצות יתושים משולים לגרוע יותר ממהלומת פטיש"). מתאר את מציאות החיים כיהודי (יחסית בעל "פריווילגיות") תחת שלטון הנאצים; שלילת מקורות הפרנסה, הפיטורין, החרמת הרכוש, הגירוש מהבית, האיסורים וההשפלות היומיומיות, את המגע היומיומי עם הסביבה, שכוללת אנשים מרושעים אבל גם לא מעט אנשים טובי לב.

קלמפרר שרד פיזית בזכות היותו נשוי לגרמניה "ארית".

הסיפור הוא תיעוד נדיר ויוצא דופן לא רק על אותה תקופה, אלא גם סיפור מדהים על איך זוג אנשים לא צעירים, לא בריאים, ללא מקור פרנסה, דאגנים ונוטים לחרדות - הצליחו לשרוד ולתמוך אחד בשני.

ספר מרתק על תורת האבולוציה.

אם היתה תחרות אירוויזיון לספרות - הספר היה בהחלט ייצוגי. קשה לי להבין מה עשה מספר זה רב מכר בינלאומי מוצלח כל כך.