#
כשהייתי ילדה אף פעם לא הספיקו לי הספרים. למרות שקראתי כל ספר יותר (לפעמים הרבה יותר) מפעם אחת, תמיד היתה לי הרגשה שהם נגמרים לי. כפיתרון פיתחתי פנטזיה על ספר שלעולם לא ייגמר. הוא יימשך ויימשך כל עוד אקרא בו. אירווינג הצליח לממש לי את הפנטזיה (אמנם לא בזמן המתאים, כי היום מה שחסר לי זה זמן, לא ספרים) והספר הזה משול לספר שאינו נגמר. מפטפט ומלהג על דברים שאולי פעם נחשבו מדהימים והיה אמיץ לתאר אותם, והיום, מה לעשות, הם מעוררים פיהוק.

אירוינג אינו מקמץ במלים ובמשפטים. הוא מתאר, מכמה זוויות את מה שאפשר לקרוא במשפט וחצי ולהבין היטב. גם המטפורות בהן הוא משתמש (תיאטרון חובבים בו גבר ממלא תפקידי נשים, מתחרה בבתו הבכורה על תפקידים נחשקים, אמו של המספר היא לחשנית... כאלה) הם מסוג המטפורות האהובות על מורות לספרות "למה התכוון הסופר? פרט ונמק". הוא כותב המון מלים על כל אפיזודה לא כל כך חשובה שהוא מתאר. כל סצינה מפותחת אצלו לרמה הכי מפורטת, כאילו לא סמך על הדמיון של קוראיו ועל יכולת ההבנה שלהם.

ג'ון אירוינג בהחלט יודע לכתוב. הוא עושה עבודת כתיבה נאמנה גם בספר הזה. אבל הרגשתי שהוא עובד חרוץ שאינו מרמה את מעסיקו, אם כי חסר לי ה"עוד משהו" שאני מחפשת בספר. הספר הזה, כמעט 500 עמודים, מתאר את התבגרותו (בעיקר המינית, יש לציין) של בילי אבוט אחד, שנסיבות הולדתו, משפחתו, חבריו והתאהבויותיו נראים על פניו שונים ומעניינים. אבל מה שרואים מכאן לא רואים משם. כל השוני הזה הוליד נער ממש לא מיוחד במינו, שלא לומר רגיל שברגילים. כך שאפשר כנראה לומר שגם ייחוד, כמו פורנוגרפייה, הוא עניין של גיאוגרפיה.

הספר רחוק מאד מלהלהיב את הקורא(ת). למען האמת הוא פשוט שיעמם אותי, למרות ההזדמנויות הרבות שנתתי לו לתקן את דרכיו הוא המשיך בדרכו (ואני בדרכי...) נטשתי אותו קצת אחרי עמוד 400, כשהבנתי שזה כל מה שיש. ומבחינתי זה ממש לא מספיק, למרות הכתיבה הטובה.

אחד הסופרים האהובים עליי. לא מאכזב גם בספר זה, אמנם ספר ארוך עם הרבה מלל שכביכול יכול להתפש כחפירות, אבל זו דרכו של אירווינג לבנות עומק לדמויות ולהכניס אותנו כשותפים בסיפור. זהו ספר שכולו עיסוק במיניות ומגדר.

סיפור התבגרותו של בילי מהיותו נער צעיר בשנות השישים ועד לבגרותו חמישים שנים לאחר מכן. בילי הנער מבולבל בקשר לזהותו המינית, הוא מגלה שהוא כנראה ביסקסואל שאוהב בעיקר גברים, אך לא מתנזר מנשים, אם כי יחסיו עם המין הנשי נדירים ורופסים.

בילי גדל למשפחה חד הורית, אביו נטש אותו בילדותו כשיצא מהארון ונמלט לספרד עם חברו. אמא של בילי אשה נאה, אך חסרת אופי ובעלת דעות קדומות, לא מצליחה להכיל את זהותו המינית של בנה וגורמת לו מרמור ותסכול. סבו של ביל הארי הוא אחת הדמויות המשעשעות בספר, מצד אחד טיפוס גברי שמנהל מנסרת עץ יחד עם שותף נורווגי חובב איבסן, מצד שני הארי גם אוהב להשתתף בהצגות שעולות בעיירה בה המשפחה חייה כשהוא תמיד מופיע בתפקיד נשי מחופש עם שמלות.
ריצ'רד בעלה השני של אימו משכנע אותו להתחיל לקרוא ספרים על מיניות ולחפש עזרה למיניותו תוך כדי קריאה. הוא נרשם לספרייה העירונית בעיירה ושם מכיר את הספרנית מיס פרוסט, אחת הדמויות הכי מעניינות בסיפור. מיס פרוסט היא טרנסג'נדרית מתבגרת שגדלה בעיירה, היא גם הייתה אלופת האזור הבלתי מנוצחת במשך שנים בהאבקות.

יש עוד שלל דמויות מרתקות בספר. אירווינג יודע לבנות סיפור ודמויות לעומק עד שהקורא מרגיש כחלק מהסיפור. היופי בסיפוריו של אירווינג הוא שאפילו שהוא עוסק בנושאים קשים מאוד תמיד יש זיק של הומור לאורך כל הסיפור. אירווינג מתאפיין בבניית סצנות ארוכות דפים ורבות משתתפים כשלבסוף לאחר קריאה של עשרות עמודים הכל מתחבר והתוצאה יכולה להיות מאוד משעשעת ומתוחכמת.
נכון, לעיתים הוא יכול לחפור על נושא מסויים במשך עמודים רבים, אך זו דרכו לשתף את הקורא ולהכניס אותו לסיפור. החלק השני של הספר מתרחש בשנות השמונים והתשעים, עם התפרצות האיידס בארה"ב וכשחבריו החלו למות אחד אחרי השני, יש קטעים שלמים שעוסקים בהסבר על המחלה, המאפיינים שלה והטיפול בה.
מומלץ.

ספר מעולה! בדיוק כמו שמצפים מג'ון ארווינג,
אולי העלילה לא סוחטת לנו את הדמעות ומערערת לנו חדרים נרגשים בלב- אבל הכתיבה, כושר הביטוי העילאי והתיאורים מכניסים אותך לאווירה ולמקומות-כאילו אתה הוא גיבור הסיפור בעצמך.
הסיפור הוא מסע התבגרות של ילד בן 14, כביכול מבולבל וסקרן כמו כל ילד בגילו- אך אם נרחיב קצת את האישונים להביט סביב דווקא באלו שניראים פשוטים, משעממים ובנאלים נשים לב כמה יופי יש בפרטים הקטנים של החיים. כמה חיות יש בפעולות הפשוטות של היומ-יום בחיי הנער המתבגר ובחיינו בכלל, כי אם לא יחיה לנו את הפרטים הקטנים הללו כמו הסופר המוכשר הזה?

ספר מסובך, על חיים מסובכים. אבל סיפור עם הרבה יופי.

היכן היופי בספר ?

היופי לא מתגלה מייד, יתכן שאפילו לא במאה העמודים הראשונים. לוקח זמן להתרגל ל"חריגה" של הסופר מה-"פוליטיקלי קורקט" של הסיפורת. (בסוד - מדובר על אנשים שאינם הטרו-סקסואלים, בלי כחל וסרק). היופי הוא הקבלה וההכלה של סיפור חיים כמעט שלם של אדם נדיר ,על כל ה"עניינים המסריחים" שכרוכים בו. מבחינה זאת - שם הספר הוא מדויק מאוד. הספר מציע מסע - אל תוך האדם.

לוקח בכלל זמן להתרגל לסיפוריו של אירוווינג. כמו שכבר כתבתי פעם - לא הייתי רוצה להיות דמות באף אחד מספריו. גם כאן, הסופר לא חס על חייהם, ולא חוסך מחלק מהדמויות מוות בזוי ואכזר.

החולשה של הסיפור, לדעתי, היא החזות המאוד הזויה של הסיפור. קשה להאמין שכך חיו פעם. אבל אני מניח שהחזות ההזויה היא בעיני המתבונן. אני מאמין שהסיפור לא הזוי, רק בדוי.

מומלץ למי שרוצה להציץ לרגע קט לחיים של "אדם אחד" , שהוא מאוד שונה מהאדם הממוצע, ומן הסתם לא יתגלה לקורא בחיים האמיתיים.

לא מומלץ לבעלי בטן רגישה. לא מומלץ לצדקנים.
נא להצטייד בהרבה סבלנות וסובלנות.

אני שונא ספרים על ספרים/סופרים. הם מצטטים כל כך הרבה מקורות אחרים, שנראה כאילו אין לספר שום דבר מקורי לתת.
אני שונא ספרים שמסופרים לכל אורכם ע"י מספר יחיד שהוא גיבור הספר. נדיר שספרים כאלו מצליחים לפתח יותר מהדמות הבודדת הזו. כל ץאר הדמויות נותרות תפאורה שטוחה.
אני שונא ספרים שהמוטיב המרכזי או היחיד בהם הוא, כמו שאירווינג מתאר, שונות מינית. משיכה מינית לבד לא מניעה סיפורים.

אני אוהב את הספר הזה...

478 עמודים של ספר לא קל. אחרי הספר המעולה "הלילה האחרון בנהר המפותל, רציתי לקרוא ספר נוסף של ג'ון ארוינג. הוא מכניס אותך לעולם המאוד עכשווי של הקהילה הלהט"בית - העולם של הביסקסואלים, טרסנגנד'רים, הומוסקסואלים מנקודת מבט של ילד בן 13 ועד הגיעו לגיל מבוגר מאוד. הכתיבה שלו שוטפת, התיאורים אמינים. ספר כל כך אמריקאי. רוב הדמויות המתוארות בספר מוקצנות במידת מה ובסך הכל הוא מתאר עולם שאנשים שקוראים לעצמם נורמטיביים, יגידו שזה עולם לא נורמטיבי. בכל מקרה ספר שמכניס את הקורא לעולם מאוד עדכני ועכשווי וחשוב לקרוא ולהבין אותו.

זהו ספרו הראשון של ארווינג שקראתי (אלא אם צפייה ב"תקנות בית השיכר" נחשבת) וכנראה שהציפייה שמתישהו תעלה הרמה היא הסיבה היחידה ששרדתי את הספר הזה עד סופו. הספר נוטף PC באופן כמעט פארודי, כאילו מדובר בעלון הסברה של ארגוני להט"ב,
ועלילה שלו והדמויות שבו לא מתקרבות להיות אמינות. בשורה התחתונה, עלבון לאינטלגנציה. לוותר!!!

מעליב את האינטלגנציה ולא מעניין.