ביקורת ספרותית על גם דגים דוהים מאת יפעת לביא

---

דווקא שהסתיים סוף סוף החורף וחשבתי שנגמרו המחלות רומי חולה. לעזאזל המרפי הזה שתמיד צודק. היא מרוחה קודחת על הספה ובוהה בטלוויזיה. אני כמובן לחוצה. נכון, כל ילד חולה מדי פעם, אבל אצלנו זה מסובך הרבה יותר בגלל הסוכרת. מחלת חום משבשת את רמות הסוכר ואף עלולה להביא להתחמצנות הדם אם היא לא מנוטרת באופן קפדני. זה אומר מדידות סוכר עוד יותר דחופות, בדיקות שתן ביתיות כל כמה שעות. ובעיקר כוננות תמידית ליציאה למיון. אנחנו מתורגלים כבר, תרגול של שלוש וחצי שנים, אבל עם חלוף הזמן אני מוצאת שכוחותי הולכים ואוזלים.

ההתמודדות עם מחלה כרונית של ילד היא לא פשוטה, לא לילד ולא להורה. כשנחתה עלינו המכה הזו חיפשתי ספר ילדים שיוכל לעזור לנו להתמודד, ולא מצאתי. ספרי ילדים על מחלות הם לא משהו מושך. אנחנו מפחדים אפילו לדמיין את האפשרות של מחלה קשה. ילדים מתמודדים עם לידת אח, גמילה, מפלצות, אבל חלילה לא מחלות. לא מחלות קשות בכל אופן, מקסימום איה אווה אח. ומה קורה כשחלילה ילד או הורה או חבר בגן/בית הספר חולים במחלה קשה? שיתגברו לבד, אנחנו לא רוצים לראות או לדעת.

חברה נתנה לי לפני כמה ימים את הספר הזה על דיגי, דג חמוד וקופצני שיום אחד צבעיו דוהים והוא נאלץ לשחות עם הוריו לשונית ההבראה. הספר עוסק באופן לא מפורש (אך ברור לכל מבוגר) במחלת הסרטן. דיגי פוגש חברים חדשים, מתמודד באומץ עם הטיפול שניתן לו ולבסוף חוזר מבריק וצבעוני לביתו. הספר כתוב באופן חמוד ומנסה להסביר מה עובר על דיגי בעת מחלתו, מה מרגישים כשאי אפשר לתפקד, איך זה להיות חולים הרבה זמן. באופן טבעי קשה לי מאוד לדרג אותו. איך אפשר להעביר ביקורת על ספר כזה כשהסופרות בעצמן חלו במחלה האיומה והזו והתגברו? אנסה בכל זאת. מצד אחד הוא כתוב היטב ונכנס לנישה ריקה לחלוטין שלגמרי לא פשוט להתמודד איתה. הוא אופטימי ונוסך תקווה, אך גם לא מפחד להתמודד עם הצד הלא סמפטי של המחלה. מצבו של חילזון, חברו של דיגי משונית ההבראה, לא טוב ולא ברור האם יחלים. אהבתי גם את האנלוגיה לצבעים. מי שצבעיו מבריקים הוא בריא, ומי שצבעיו דוהים הוא חולה. זה משהו שקל באמצעותו להמחיש לילד. מצד שני הספר מעט מגמתי מדי, בעייה שאי אפשר להתגבר עליה לחלוטין בספר שיש לו מטרה מסויימת. בכל מקרה האיורים פשוט מקסימים.

הספר לא קל לקריאה למבוגרים שביננו. אני בכיתי בלי שום יכולת להפסיק. לשמחתי, פחדנית שכמותי, רומי החליטה שהוא ילדותי מדי בשבילה ולא קראה אותו, כך שאני לא יכולה לדווח על תגובתה. רווח לי כי גם לי נוח יותר לא להתמודד. שירה רצתה מייד שאקריא לה ואהבה מאוד. היא הזדהתה עם דיגי ונזכרה בפעמים שהיא היתה חולה והלכה לרופא. אבל משום שהיא רק בת שלוש היא עדיין לא הבינה שמדובר במחלה מסוג אחר.

בקיצור, ספר מומלץ גם למבוגרים שביננו שנאלצים להתמודד עם מחלות קשות, וגם כדי לתמוך בחברים.
עדייו לא מצאתי ספר על מחלות כרוניות שבהן ההתמודדות מצד אחד קלה הרבה יותר (תלוי במחלה), ומצד שני בלתי נגמרת. אולי יום אחד אכתוב כזה עם רומי...

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על גם דגים דוהים