זאת סקירה שנכתבת בגלל התאריך. למעשה היה זה התאריך שדחק בי לגשת לספר ולהביא את הקריאה שלו לידי סיום. כל כך דחק בי שלא שמתי לב שסימון הדפים שלי התבלבל וכך קראתי כמה וכמה עשרות עמודים עד שהבנתי שכבר קראתי את זה כבר. אבל בסוף סיימתי, בדיוק בזמן ובהתאמה ליום הזיכרון לשואה.
הספר הזה הוא ביוגרפיה, אבל כפי שמעיד השם שלו, הוא ביוגרפיה של שני אנשים גם יחד. אני לא יודעת אם יש סוגה כזאת בכלל. ואם יש עוד מישהו שבחר נושא לכתיבה בצורה כזאת. האחד הוא הודי. שמו שאנטי בהארי סת. השניה היא ייקית - יהודיה ילידת גרמניה ושמה הני. השניים הכירו בברלין, בזמן שבו שאנטי למד רפואת שיניים. אלו היו שנות השלושים של המאה הקודמת. רדיפות גזעיות מנעו מסת לעבוד כרופא שיניים בגרמניה, ואחר כך התברר לו שגם שערים מקצועיים אחרים נסגרו בעדו, והוא עבר לאנגליה, שירת כרופא שיניים בצבא הבריטי בחזית המלחמה, וידו נקטעה בהפצצות אויב. גם האני נמלטה לאנגליה. ובסוף, אחרי שנים רבות מאוד הם גם התחתנו. זה אינו הסיפור הרומנטי הקלישאתי על האהבה שחוצה גבולות ומתגברת על כל הפערים הדתיים והגזעיים. הסופר, ויקראם סת, שחי בהיותו סטודנט בביתם של שאנטי והני, דואג לכל אורך הספר להבהיר את רמת המורכבות הקשה שהרכיבה את החיים של בני הזוג הזה. ואולי זה מה שעושה את הסיפור הזה מעניין כל כך.
החלק המרתק ביותר בספר, לדעתי, הוא הפרקים העוסקים במלחמת העולם השניה, ובפרט במה שעבר על משפחתה וידידה של הני בימי השואה. אני מורגלת בספרות של התקופה, והיא תמיד נמנית על אחד משני סוגים. יש הכותבים על האספקטים הטכניים המלחמתיים - תנועות צבא, תכנוני אסטרטגיה, תכנון "הפתרון הסופי" ועוד. כתיבה כזו היא מטבעה קרה ואובייקטיבית. יש הכותבים סיפורים אישיים על אלה שניצלו ועל אלה שלא. זו היא כתיבה אחרת, רווית אמוציות, כאב ודמע. הרמן ווק חיבר בין השניים באפוס רב ההיקף שלו "מלחמה וזיכרון", אבל הוא לא כתב סיפור אישי, אלא רקם בידיון שהוא במובן מסויים אב טיפוס מכליל של סיפורים אישיים רבים. גם ויקראם סת משלב בין הדברים, אבל הסיבות שלו שונות.
זה משהו שהיה לי קצת קשה להבין. אני גדלתי בארץ, עם לימודי שואה מגיל הגן, עם צפירה בכל שנה, עם "עמוד האש", וסרטים אחרים, עם ספרי שואה לרוב. עם פרק על השואה בבגרות בכיתה י"א, וקורס חובה על השואה בלימודי ההוראה, ובן זוג שהוא דור שני. ויקראם סת לא. והוא מניח שגם קהל הקוראים שלו לא. ולכן הוא צריך להזכיר. אני מתחלחלת למראה המילה התמימה אכטונג במדריך הפעלה רב לשוני, למונח "קליפות תפוחי אדמה" יש אצלי אסוציאציה אחת, בכל שנה בשלג אני חושבת על יהודים בפיג'מות פסים וכפכפי עץ, ומדי פעם יש לי חלומות שנאצים במדים שחורים רודפים אחרי. לכן קשה לי לחשוב שיש אנשים שהמילים גטו, גסטפו, אקציה, טרנספורט, סלקציה, אושוויץ-בירקנאו, זונדר קומנדו, אינן מילים מוכרות להם, ודורשות הסבר. ויקראם סת יודע, והוא מסביר. לכן הפרקים בנושא הזה הולכים כל הזמן מן הפרט (הני, משפחתה, חבריה) אל הכלל, כולל הרקע ההיסטורי המתאים. והאמת? גם לי זה לא היה מיותר. לקרוא הסבר כזה, שמורגשת בו הראשוניות הזו, מוסיף הרבה מאוד טעם וכאב, לדברים שאצלי אולי קצת נשחקו.
יש גם משהו נוסף, במרחק של הכותב ממושא הכתיבה. ויקראם סת הוא בנה של האחיינית של בעלה של הני. כן, זה ארוך. ורחוק. אין לו את הכאב העמוק שנמצא בהכרח בכל פעם שמי מהקרובים של קרבנות השואה כותב על הנושא. אין לו בראש את "ומה אם אני הייתי שם". נכון שגם דודו סבל מאפליה גזעית (לא רק בגרמניה, אגב. גם באנגליה) אבל זה לא אותו הדבר. והריחוק כאן לא פוגם בכתיבה. אולי אפילו להיפך.
בעקבות מאגר של חליפות מכתבים שמצא הכותב לאחר מותה של הני בארגז גנוז, מתעכב סת גם על סוגיות שלא מגיעות תמיד אל ספרות השואה. הני נשארה בחיים. אחותה ואמא שלה מצאו את מותן בצורה טרגית. אבל היא נפגעה גם בצורות רבות אחרות, בבגידות רבות אחרות. כל קשרי הידידות הישנים שלה, עם חבריה הותיקים מגרמניה, נבחנים שוב ושוב. הארוס שבחר לו אישה "מתאימה" יותר, החברה שהתחתנה עם איש אס-אס, כל החברים שלה נבחנים על פי מידת שיתוף הפעולה שלהם עם המשטר הנאצי. רובם יוצאים חייבים. סת מתעכב על פרטי הפרטים של המכתבים הללו, וקשרי החברות הללו. אולי קצת יותר מדי. אבל התמונה שעולה מהם הינה בעלת חשיבות.
מה עוד אני רוצה להגיד על הספר? אני לא בטוחה שהוא ספר טוב. למעשה ויקראם סת הוא בעיני סופר שאיכות כתיבתו אינה אחידה. הרומן שלו "מוזיקה שקולה" נמשך אלף ושש מאות עמודים. חלקם הברקות, וחלקם סתם ארוך. גם כאן הוא נוטה לפטפטנות ולטרחנות. הפטפטנות מתבטאת בתיאורים אישיים שלו, כולל ביקוריו ביד ושם, חוויותיו מהשפה הגרמנית שהפסיק לאהוב בעקבות מה שגילה שהנאצים עשו להני ומשפחתה, כולל הגיגים ופילוסופיים בדבר מקומה של גרמניה בעולם ועוד. הטרחנות מתבטאת בכניסה הדקדקנית למאות פרטים קטנים, שחלקם מלאים ומסתירים את התמונה הכללית. הסיפור של הדוד, ד"ר סת, מעניין בפני עצמו, בעיקר חוויות הצבא שלו ונסיבות הפציעה, אבל גם כאן חוזרת הנטיה הפטפטנית והטרחנית.
נראה לי בסופו של דבר שהספר מומלץ, אם כי אפשר וכדאי להפעיל בו קריאה סלקטיבית.
