הסוף הכי מעצבן שקראתי אי פעם! (הדגש, הדגש, הדגש!)

הסוף מרמז על המשך למרות שלא יהיה המשך! למה לעשות את זה, פאוליני? לפחות תמשיך את עלילותיו של אראגון עוד קצת.

~*~

(אזהרת ספוילרים)

ספר מצויין. ואתם יודעים מדוע הוא כל כך מצויין? בגלל אנג'לה.
אנג'לה היתה החלק החסר, הדמות האופטימית והמצחיקה (והעוקצנית).

ועכשיו לחלק הבא:

פריצת חומותיה של אורוביין, ועוד:
ארגג!
קל מידי!
פאוליני תיאר את זה כדבר קשה וכמעט בילתי אפשרי, אבל מה? בעזרת כמה מילים האלפים פרצו את החומה.
לא אפשרי, לא בכזו קלות.
לכבוש את אורוביין היה קל מידי.
להביס את גאלבאטוריקס היה קל מידי.
הכל, קל מידי.
היו אבדות? לא אבדות חשובות.

אי אפשר היה לאבד את קטרינה? את רוראן? הדמויות שמתו הן חשובות, אך אנו לא הכרנו אותן מספיק כדי להבין כמה קשה הייתה האבדה הזו.

(נגמרו הספוילרים)

ספר צפוי אך מעניין.
הוא מסכם את הכל, מסביר את הכל וסוגר את הכל.
סיום קלאסי וטוב בשביל סידרה כמו זו.
העלילה גם הייתה פחות נמרחת מבדרך כלל, וזה מצויין!
בואו רק נקווה שיהיה המשך, לא נמרח.

(הביקורת מכלילה קטעים מהספרים הקודמים)

בריסינגר.
המילה שפתחה ואולי תיסגור?
האם אתם וזכרים מה היה הקסם הראשון שביצע אראגון? אני כן:

בריסינגר - אש

ציפיתי שאולי יהיה כבר בספר הזה קרב נגד גאלבאטוריקס ומשהו יקרה עם דרקונו של אורומיס, או לאורומיס עצמו.
התאכזבתי, זה לא מה שקרה. (אוף!) אני ציפיתי להכיר קצת את גאלבאטוריקס לפני הרגע המכריע, לדעת מי הוא יותר טוב.
אך במקום זאת, פאוליני החליט לתת רק כלי שיעזור להפיל אותו. שהנה הכלי שלנו, ודווקא הוא, קשור לבריסינגר!

( ניגמרו הספוילרים, סורייי)

ספר מצויין, עם מספיק הומור כדי להחזיק אותי ערה (;
כתוב יפה בצורה מעניינת אם כי אפשר היה לצמצם קטעים פה ושם ולהרחיב במקומות אחרים.

תיפסו מחסה! שמעתי את אראגון אומר "בריסינגר"! זה הסוף של כולנו... N-N

כן.. אז, זה כל כך לא יהיה ככה. ^^

מדהים. אבל לא טוב יותר מהראשון.

הספר כתוב בצורה יפה ויש בו קטעים שאכן שאבו אותי פנימה. אבל היו כאלה שגרמו לי לברוח.
הביקור בעיר האלפים (אלסמרה) היה ארוך ומוגזם, אין שום טיפת עיניין. גם בין אראגון לאריה - כלום.
וגם האימונים שלו היו מטישים. האומנם, בהתחלה היה מעניין אך החזרה על הדבר גרמה לי להתעייף.

אני אגיד כזה דבר: גם אם הוא משעמם, חובה להתעמק בו! הוא עוסק בשינוי פנימי וחיצוני. וכמובן, גם במשפחה ובאנשים היקרים ביותר לאראגון. (או שאולי גם הלא הכי חשובים?)

בנוסף, הספר קצת צפוי. אז אל תתאכזבו. נסו ליהנות מהפרטים הקטנים. כי הם יפתיעו אתכם בסוף!

מותח, אך כמובן, לא כמו הראשון.

(מי שלא גמר לקרוא לא לקרוא את החלק הבא...)

לא העלתי בדעתי אפילו לרגע אחד שקטניס ופיטה יחזרו למשחקים, הופתעתי. לכן הספר הזה הוא יותר מפתיע ופחות צפוי מהקודם.



המשחק הפעם היה די נדוש, לדעתי. פחות הישרדותי, אבל עדיין, מעניין, הרי, זה לא סתם עוד משחק...

~

מאוד שימח אותי לראות שחוץ מפיטה, גייל נכנס לתמונה בצורה רצינית יותר. עכשיו יש שניים והיא אחת ומי יודע מה יקרה?

~

אחרי כל כך הרבה פעמים שקטניס כמעט מתה, הייתי מצפה שזה יקרה בקרוב. כנראה הגורל לא רוצה בכך. לכן, אם יש משהו שהכי פחות מעסיק אותי זה אם היא תמות או לא. כמובן, אם היא הייתה מתה, סביר להניח שלא היה המשך לטרילוגיה אז...

הכל היה ברור, היה ברור לגמרי שקטניס תנצח. השאלה היא מה המחיר של הנצחון.

~-~

הספר הזה שואב. ולא סתם שואב. אני ממש מרגישה את הרחפת מעלי, מעלה אותי אליה.

הספר עצמו, די קשה. רק אחרי שקראתי אותו, יכולתי להבין כמה קשה כאשר מאבדים אדם שמכירים. אחרי כל פרק, נתתי לכל הרגשות שלי לצאת החוצה. היו פעמים רבות שבהן התהפכתי על גבי וחייכתי או צחתי. היו כמה פעמים שכעסתי...

~-~

היה אפשר לחוש בפחד של הדמויות. הפחד שאורבים להם עוד מיועדים וטורפים בכל פינה. הפחד שבלחיצה אחת של קברניטי המשחק, אפשר למות.

~-~

את הספר השאלתי מספריית בית הספר והתחלתי לקרוא עוד באותו היום, כשנגמרו הלימודים, כבר הייתי בעמוד 82, קראתי עוד קצת בצהריים והמשכתי בשעות הקטנות של הלילה.
בבוקר, במקום לקום לארוחת בוקר, לקחתי את הספר והמשכתי לקרוא את העמודים הספורים שנשארו לי.

לא הצלחתי להפסיק לקרוא את הספר, לא הורדתי ממנו את העיניים אפילו לא לרגע אחד.

כשהספר נגמר, השתוקקתי לעוד.

~-~

מדהים!

אפתח בזה: לפי דעתי הדמויות ממש לא שטוחות ורדודות.

הסבירו לי למה, אל תגידו רק את זה, אני רוצה לדעת מה גרם לכם לחשוב, מה חסר לכם כדי שהדמויות יהיו יותר עמוקות? אשמח להסבר :)

~-~

אני, מאוד נהניתי מהספר. אהבתי אליו הייתה עצומה. בשבילו, הייתי מוכנה לפספס הקניה במתמטיקה, לא להכין דף עבודה ובערבית ולא להקשיב בשיעורי ההיסטוריה.

הספר משך אותי אליו, יכולתי להרגיש אותו, להריח אותו.

~-~

אחד הספרים האהובים עלי...

~-~

מ-ד-ה-י-ם

קראתי אותו לפני שלושה חודשים אבל הוא עדיין צרוב בזכרוני.

~~~

ההתחלה של הספר מסתורית, קשה להבין אותה, תאמינו או לא, בהתחלה של הספר לקחתי לידי דף ועט וכתבתי...:

רוז - דמפירית
ליסה - מורוי

וכך הלאה, גם כתבתי מה זה כל דבר, זה הצחיק אותי כשגמרתי את הספר.

~~~

לאחר כמה זמן כבר התחלתי להבין את הדברים. מה שאני ראיתי זו נערה שובבה, מאוד אבל מאוד שובבה, בעצם, בכלל לא שובבה, מסוכנת לגמרי! היא לקחה איתה את חברתה הטובה ליסה וברחה איתה מחוץ לגבולות האקדמיה...
חשבתי לעצמי שזה ממש לא אחראי וכו... אבל ברגע שהמשכתי לקרוא הבנתי למה היא עשתה את זה.

~~~

המסתורין שבספר גורם לך לרצות לקרוא עוד, ולא להפסיק! עד שלא גיליתי מי עשה מה לא הסכמתי להוריד את הספר מהיידים.

~~~

"יש ספרים שקוראים בנשימה אחת, ויש ספרים שקוראים בלי לנשום"

זה מבין הספרים שאני קראתי בלי לנשום...