אברהם מאפו - אהבת ציון


לפני שאני כותב ביקורת לספר, אני קורא את הביקורות שכבר נכתבו עליו, באם נכתבו. אם הביקורות מוצאות חן בעיני ואין לי מה להוסיף אני מוותר על כתיבת ביקורת נוספת. אולם פה, למרות שנכתבו כבר ביקורות יפות, החסירו את אחד הפרטים המעניינים, אם לא המעניין ביותר לגבי הספר. 'אהבת ציון' של אברהם מאפו הוא הרומן הראשון שנכתב במקור בשפה העברית.
מאפו שנולד ב 1808 בסלודוביקה (היום ליטא ובעבר חלק מהאימפריה הרוסית) החל לשקוד על כתיבת הרומן ב1830 בהיותו בן עשרים ושתיים בלבד, וכתיבתו ערכה 23 שנה עד הוצאתו לאור ב 1853, שמונה שנים לפני שאליעזר בן יהודה בכלל נולד!
בילדותו למד מאפו בחדר, ומורהו היה אביו שנחשב עילוי כמחנך. כשבגר היה חלק מתנועת ההשכלה שהשפיעה רבות על מרקם הקהילה היהודית באירופה. הוא למד רוסית, גרמנית וצרפתית, ואף הצליח ללמוד לטינית מתרגום של ספר תהילים שקיבל מחמו.
התקופה שעליה מדבר הספר היא מקראית. במרכזו סיפור אהבה טהור וגורלי שנקלע למבוך מפותל ורבוי מזימות של חוטאים וזמניו הם זמני מלכות אחז מלך יהודה ובהמשך מלכות חזקיהו בנו, כשהנביא באותם זמנים הוא ישעיהו בן אמוץ. מכיוון שמקורו היחיד של מאפו לשפה העברית היה התנ"ך, הסגנון הנושק לשפה המקראית מורגש היטב בשורות הכתובות, אם כי אין זוהי שפה מקראית טהורה ומאפו עצמו יצק את סגנונו הנהדר בכתוב. השפה לא פשוטה לקריאה, אולם מאפו יודע לספר סיפור היטב ובמהלך שלושת עמודי הפתיחה הוא מצליח להכיר לקורא כשש דמויות ולבנות את הדינמיות המסובכת שבניהן. אין בספר ולו רגע דל, עלילה סוחפת ושפה נשגבת שהאטה לי את הקריאה במעט, אך זה בשל הרצון להבין ולהטמיע כל ניסוח ומטבע לשון המופיעים בין שורותיו.
בעבר יצא לי לקרוא מספר ספרים שנכתבו על תקופות מקראיות. כולם ללא יוצא מן הכלל נפלו בעיקר על השפה, גם אם הרעיון בפירוש אחר לקטע בתנ"ך היה מעניין ביסודו. ופה השפה מעלה את הספר לספירות אחרות לגמרי של שממיות טהורה.
כתיבתו של הספר עוררה מאוד את הרגש הלאומי והרעיונות הטמונים בו מעבר לעלילת הבסיס היוו גרעין בעל השפעה מכרעת על מי שהיוו בסופו של דבר את ראשי התנועות הציוניות.
דבר נוסף הוא תיאורי הנוף המופלאים. מאפו מעולם לא ביקר באזורה הגיאוגרפי של ארץ ישראל, אולם תיאוריו לשרון, לשומרון, לכרמל ולמדבר יהודה וים המלח הם לא פחות ממופתיים. אני אומר זאת בתור אדם שתר את הארץ ברגליו לא פעם. אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה תיאור שפך הירדן לים המלח. היום האזור הוא שטח צבאי סגור ולא ניתן להגיע לשם, ועם זאת זכיתי בהיותי במילואים להיות ולחזות בתופעת טבע אדירה. כשזורם הירדן לים המוות, הוא מזרים גם דגים שברגע כניסתם לימה הם מתים וצפים. כך שיש מין שטיח צף של דגים מתים בשפך. גם את זה מאפו מתאר. אין מילים, סוג של נביא.
אני לא מבין איך הספר לא מלומד ומושרש כחובת קריאה בתיכון. לחרפתי, את המידע בדבר היותו הרומן הראשון שנכתב בשפה העברית גיליתי על ידי שאלה שהפנתי לגוגל ולא מידע קודם.
ספר יפיפה וחשוב מעין כמוהו המעורר את הרגש הלאומי לחירות עמנו ועצמאותינו.

מה אין כאן? גבר צעיר יפה תואר, עלמת חמודות מפונקת ועשירה, סיפור אהבה גדולה שכל העולם ואשתו מנסה לסכל- איש וטעמיו עימו, בית עולה בלהבות על יושביו, תינוקות מוחלפים, עלילות דם,נסיונות הרעלה, אריות, שבי, גלות... וברקע צבא גדול המתקדם לאורך כל הספר ומתקרב אל העיר להחריבה. הכל הכל בספר אחד שלמרבה התמיהה למעלה מ 150 שנה אחרי שנכתב עדיין מסוגל לעצור את הנשימה, ולהאיץ את דפיקות הלב. אני מודה , בהתחלה פיקפקתי.. השפה המשונה, אותיות הדפוס הנושנות, העובדה שבכל משפט ישנה מילה עברית שצריך להסביר אותה בהערת שוליים באידיש או בפולנית..אבל גבירותי או רבותי, אני מסירה את הכובע לסופר גדול שהצליח לכתוב ספר כובש, ללא שפה ! אני לא יכולה לתאר לעצמי סופר שמסוגל לכתוב ללא כלי העבודה הבסיסי ביותר- המילה. מאפו עשה את זה! ואני שהתחלתי לקרוא את הספר תוך כדי שאני מתרגמת לעצמי בראש את המלים לעברית עכשווית- מהר מאד הפסקתי והתלקקתי (!) על השפה, הציורית , העשירה המיוחדת. רשימה על "אהבת ציון" מתפרסמת בבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/girlkido (אהבה ותקוה במאפו)

ספר ישן אבל נפלא מותח מאוד
אהבה אכזבה אושר סכסוכים ומה לא