"סליחה, יש לכם מושג מי כאן הבעל הבית?!". "מה?! הוא לא פה?! צריך לפטר אותו!". יש כאן מישהו במצב פסיכוטי שפוגע בעצמו ואתם עושים עליו סיבוב?! תתביישו לכם.
אני יודע שזה נשמע בדיוק כמו נאום של קשישה צדקנית ליד ילד שיורד לכביש, אבל הפעם זה אני. מישהו שקצת מכיר את הרקע ומבין משהו במחיר. כבר מזמן לא מצאתי ספר שכל כך הכאיב לי. לא הייתה בו שום איכות ספרותית. הוא כמעט עילג, ואולי לא כמעט. זהו טקסט שבמקום מתוקן אמור להיקרא על ידי שופט ולהיחתם ב"חסוי". אלא שבהעדר בעל בית ושופט, נאלץ התובע לכרוך את המסמך ולהוציאו בהוצאת ידיעות אחרונות. תחת השם המגרה והבלתי קשור 'שתיקת החרדים'.
הכי קצר בעולם. ילד אמתי, עם שם ובלי קלסתר. אבא שלו הומו ופדופיל. ואם חסר לו בעיה, הוא גם חרדי בן למשפחה קיצונית במאה שערים, שלא שמעה מעולם את ההגדרות הללו, ואין לה שמץ של מושג איך מתמודדים עמם. גם לאבא אין. הוא פשוט לא מתמודד. הוא הופך לאימת השכונה, מתעב את אשתו החוקית שגם היא לא ממש מבינה, וקורע את נשמות בני משפחתו.
אחד הילדים שנולד לו נקרא שייע, ואם חסר לו כבוד וצרות הוא זכה בשני פגמים מולדים בלב, בחיידק טורף ובנפש רגישה. מה שיהפוך את ההתמודדות שלו עם הגיהנום הנפשי הנורא הזה, לבלתי אפשרי. את מקומו הוא יימצא רק הרחק מהקהילה שבה הוא כבר מקוטלג ומוגדר. אלא שגם אז, זאת לא תהיה מנוחה אמתית. כי העבר לא יניח לו.
בגיל מאוד מאוחר הוא יילך לפסיכולוגית שתמליץ לו על 'הצפה' של כל החומרים הביוגרפים הללו בכתיבה. הוא כדרכו, יקח את ההמלצה ברצינות, וידיעות אחרונות תזכה בספר מציק, שבמסע פרסום ראוי יותר עשוי היה להפוך לרב-מכר. אבל זהו שלא. כנראה שהאיש והסיפור הזה לא נועדו להצליח. עובדה.
אז למה אני כל כך כאוב? זאת שאלה רק למי שלא קרא את הסיפור הזה. זהו כתב אישום קטלני לאב הסוטה (או הנוטה) ובעקיפין זעקת חמס על הציבור שבתוכו הוא חי, שלטענת הבן גיבה אותו ואפשר לו להמשיך במעשיו. הילד המסכן - שלמרות הכל נותר מאמין אדוק - רואה בכך גם צביעות. משום שלטענתו, החרדיות בעצם מכילה חטאים שכאלו, בעוד שהיא ממש לא סובלנית כלפי חטאים אחרים. ומכאן השם לספר 'שתיקת החרדים'.
אז אולי אחת ולתמיד מילה על שמות ספרים. כי מי שבחר את זה, עשה אולי שיקול של מכירות, אבל לא ממש קרא את הספר. התמה שלו הרבה יותר כאובה מ'שתיקת החרדים' שתכף אדון בה, אלא אולי 'זעקתי האישית' או כל שם בנלי אחר שמישהו ימצא לנכון. ושוב, אין בעל הבית.
ומה באשר לשתיקה. לא הייתי צריך לגלגל למורד העמוד כדי לקרוא את הסקירות של אלו שחושבים שכאן יש להם חלון הצצה אל המגזר שחי בתוכנו. וכמובן "מי היה מאמין שבמאה ה-21 יהיו כאלו דברים" וכו' וכו'. אז באו רגע ניזכר שהספר עוסק בחברה החרדית החוששת של שנות ה-70. מאז, חלו תמורות של ממש וכיום אין כמעט אפשרות שהדבר הזה יתרחש.
ועוד משהו, כאחד שמכיר את הרציונל החרדי, הרי שלמרבה הפרדוקס, כל הסיבה שהאב לא טופל כראוי, הוא דווקא מתוך תפיסה - אולי מוטעית - שבכך מגנים על הילדים של החוטא שלא אשמים. כך שגם אם במקרה של שייע, הדבר פגע בו ובאמו, הרי שהכוונה הייתה להגן עליהם מבושות, מבעיות שידוכים ומראש משפחה כלוא.
והנקודה שהכי פרדוקסאלית כאן, היא נקודת המבט. שהיא ממש חרדית. האיש רואה באביו ההומו חוטא. הוא ממש מתוסכל מהרבנים שמגדירים אותו "חולה". זה נראה לו צבוע. למרות שכל איש מודרני תופס את הנטייה הזאת כעובדה (גם אם הוא לא ינסח אותה כ'מחלה'). לא תאמינו עד כמה גם אני חולה, כשקראתי את הספר, יותר מכל ריחמתי על האבא. על האיש המסכן שב'שתיקתו' נאלץ לחיות חיי מחתרת ולרגע לא הצליח להסביר לבניו ובעיקר לאשתו מה קורה בחייו האומללים.
