אני לא מסכים אני חושב שבכל מערכה צבאית שהיתה לנו מ-1973, היה קונצנזוס מלא ותמיכה באלו שהלכו להילחם.

ב-1973 העורף לא היה בסכנה(בהנחה שהצבאות העויינים לא הגיעו אליו), אז קשה להשוות עם המצב היום של אלפי טילים שנוחתים.

אבל עדיין- אני מרגיש שהבעייה היא אחרת, לא שיורים טילים, אלא שלרוב, ההנהגה (גם הצבאית וגם הפוליטית) פשוט- לא רואים בזה בעייה.

במלחמת לבנון השנייה, ירו כ-4500 טילים, וכל מה שעניינים את הטווסים הנפוחים מחיל האוויר היה לשוב ולהסביר בטלוויזיה בכמה מטרות הם פגעו, וכן- הם כבר טיפלו בטילים ארוכי הטווח, אבל לא יודעים מה לעשות עם הטווח הקצר.

כולם ידעו שרק מתקפה יבשתית תעצור את הטילים, אבל המנהיגים לא התעניינו בזה.

(דן חלוץ אפילו הודה פעם בריאיון- שהם לא הבינו מה ההשפעה של ירי כה מאסיבי של טילים על האוכלוסיה האזרחית, הוא ואולמרט חשבו שניצחו פה ושם במערכה באופן זול, רק כדי לגלות שכולם חושבים שהפסדנו כי הטילים לא נעצרו)

אפשר לומר שני דברים-

1) מ-1973- כל מלחמה נגמרת בועדת חקירה, מה שבתורו גורם לכך שפוליטיקאים פוחדים להסתכן, ומביאים למחדלים חדשים שגוררים ועדת חקירה חדשה.
2) מ-1982 - לא היה נסיון רציני (להוציא אולי חומת מגן) להכריע את אוייבנו, אלא רק להפחיד אותם ולקנות זמן כדי שלא נצטרך להילחם בהם.

אני מניח שאם היתה לנו הנהגה ראוייה, שיוצאת למלחמה רק כשצריך, אבל מגדירה מראש מטרות שצריך להשיג, ומבינה שלא יוצאים למלחמה אם לא מוכנים לשלם את המחיר בדם, אבל ברגע שיוצאים- הולכים עד הסוף- הדברים היו נראים אחרת.

אני חושב אייל שבאופן די קבוע היסטוריונים צבאיים הם בעלי חסימה טבעית למפלות צבאיות של ארצם הם, זה די טבעי לרצות לנצח.
גם ישראלים לא נקיים לגמרי ממגמה זאת.
תראה כמה היסטוריונים ישראלים מודים שבמלחמת יום כיפור נחלנו מפלה? תראה כמה מהם מודים באמת המרה שכל התנגשות צבאית בקנה מידה גדול מאז יום כיפור 73 הסתיימה או בהפסד או בניצחון יקר
מאוד ששילמנו עליו בחיים כך בלבנון 2006, כך העבודה שלא נשלמה בעופרת יצוקה, נכון שלא חטפנו כמוב73 אבל אם זה יחזור כמו אז
הלך עלינו כמו שאומרים, אנחנו שוב לא מסוגלים להגן על ישראל במחיר שישראל שילמה ב73, ולא מכוון שהצבא פחות טוב, זה מכוון שהעורף הישראלי הוא בלתי עמיד כמו ב 73, ישראל הישתנתה והישראלים כבר לא מוכנים להקריב קורבן למען ביטחון המדינה. ומה שיותר גרוע, שאלה שמוכנים לעשות נתפסים על ידי חלק גדול מהציבור כפריירים.
האם תרצה למות פראייר?

זו רק דוגמה נתתי אותה למקרה שהצד שהפסיד במלחמה כן כתב על ההפסד, בניגוד למצב האנגלים שכותבים רק על הקרבות שבהם הם ניצחו במלחמת מאה השנים, ואיכשהו הקורא ההגון יכול לשאול- רגע, אם רק ניצחתם, למה אתם לא שולטים היום בצרפת?

אייל אני מתפלא עליך, לידל הארט הוא אנגלי, הוא היה קצין בצבא הבריטי וכתב מספר ספרים על המלחמה. דרך אגב במסגרת תפקידו כקצין מודיעין הוא חקר את הקצינים הנאצים לאחר. המלחמה כדי ללמוד על הטקטיקה והאסטרטגיה הגרמנית בזמן המלחמה.
בדרך כלל הקצינים הגרמנים די התביישו בקרבות שלהם ברוסיה ובעיקר במה שנעשה בהסכמתם לאוכלוסיה האזרחית, עד כדי סירוב להכיר באמת שהוטחה להם בפרצוף.

דרך אגב, הקשתים האנגלים שהיו צלפים אמיתיים בשימוש בקשתות הארוכות שאפשרו להם לפגוע מטווח ארוך באוייב, בשבילי הם הצלפים הראשונים, הלא כן? ( חוץ מזה שהם היו גם ארטילריה, וחיפוי להתקדמות הרגלים.

אייל אני מתפלא עליך, לידל הארט הוא אנגלי, הוא היה קצין בצבא הבריטי וכתב מספר ספרים על המלחמה. דרך אגב במסגרת תפקידו כקצין מודיעין הוא חקר את הקצינים הנאצים לאחר. המלחמה כדי ללמוד על הטקטיקה והאסטרטגיה הגרמנית בזמן המלחמה.
בדרך כלל הקצינים הגרמנים די התביישו בקרבות שלהם ברוסיה ובעיקר במה שנעשה בהסכמתם לאוכלוסיה האזרחית, עד כדי סירוב להכיר באמת שהוטחה להם בפרצוף.

לא ממש ניצחון ותבוסה הם אבסולוטיים, בתוך מסגרת מסויימת.

אבל- הקרב הוא לרוב רק חלק מהמלחמה, ואם לאחר כמה תבוסות צרפתיות קם מלך שמוצא אסטרטגיה שונה להתמודד עם האנגליים- עדיין המלחמה יכולה להפוך לינצחון בסופו של דבר.

מסתבר ש"ניצחון" ו"תבוסה" כלל אינם מונחים מוחלטים. הם יחסיים כמעט כמו כל דבר בחיים...

אבל זה לא קשור למה שכתבתי ברור שבכל קרב היה מנצח ברור, אני פשוט יורד על כך שהם מתרכזים בעובדה שניצחו בקרב זה או אחר- ומתעלמים מכך שהפסידו את המלחמה.

יתרה מכך- במקרה של המלחמה הזו- את מי הייתם מגדירים כמנצח- את זה שניצח בכל קרב גדול, או את זה שנשאר אחרון?

ליעל - במלחמה שני הצדדים מפסידים...-:) אבל לעתים יש צד המפסיד יותר. בעבר הרחוק, המפסידים היו לעתים קרובות נכחדים כישות פוליטית או אף פיסית, ולפיכך נותרה לנו רק ההיסטוריה שנכתבה בידי המנצחים. אין זה המצב כיום.

אה, עולם-נפלא-נורא, הויכוח הוא רק על מיהם המנצחים...

ליעל - הכלל הזה תקף הרבה פחות בימינו, לדעתי. בתקופתנו, הנרטיב של המפסידים הוא זה שידו על העליונה לעתים קרובות.

שווי בנפשך שכל הספרים שנכתבו על ידי הגנרלים הגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה (ויש כמה כאלו)- כולם היו מתייחסים רק לפלישה לפולין, ולכיבוש צרפת. אף מילה על סטלינגרד ומה שקרה לאחר מכאן. האם זה לא היה נשמע- די צבוע? אבל באופן די מפתיע- הגרמנים כן מתייחסים לזה (למשל- הצד השני של הגבעה, מאת לידל הארט, או קרבות שריון של פון מלנתין שגם תורגם), אצל האנגלים- התבוסות פשוט לא קרו...

עלית פה על כלל חשוב: ההיסטוריה - אומרים - נכתבת על ידי המנצחים. ואף אחד לא אוהב לכתוב על נצחונות האויב...