“הקשת כדרך חיים

בכפר סבא, על גבעה שהייתה גבול הישוב, קיים עדיין בית בטחון עם כרכי ירי שהיווה עמדה קדמית. עברו שנים הגבול זז מזרחה, וליד הבית הישן נבנה מטווח גדנ"ע שבו למדו צעירים את רזי הקליעה למטרה, על הקיר החיצוני של בית הבטון שימש להם מועדון, בולטת כתובת מתכת, " לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת" ( שמואל ב ) שהיוותה סיסמת הגדנ"ע, ציווי תנ"כי שהפך להנחיה ביטחונית בישראל הצעירה שמשמעותה, מי שמבקש להגן על עצמו שירכוש את מיומנות השימוש בנשק בגיל צעיר, בכדי ליצור יתרון איכותי ללוחם הישראלי.

למה קשת, ולא חרב ? מדובר בתפיסה ערכית צבאית, הגורסת שעם קטן, עם ערך עליון לחיי אדם, צריך לדעת לפגוע מטווח ארוך, בו הסיכון להיפגע קטן יותר. סוגיית השימוש בנשק קל ומדויק עולה ויורדת מסדר היום הצבאי, רק לאחרונה במבצע צוק איתן, נחשף צה"ל לצלפי החמאס, שהפתיעו ביכולתם להסב פגיעות משמעותיות, אחד מלקחי המבצע הוא למקצעה את מקצוע הצלף בצה"ל.

השימוש בקשת כנשק מדויק וכסוג של ארטילריה, כגורם מכריע מלחמה, התרחש בקרב אז'נקור (1425) בצרפת, בו הקשתים האנגלים, איכרים פשוטי העם, בהנהגתו של הנרי החמישי, ניצחו את האבירים הצרפתים היהירים, ובכך הורידו אותם ממעמדם ההיסטורי, ואפשרו את עליית כוחה של הבורגנות, הכוח המניע של העת החדשה. לכן סיפור הקשתים האנגלים מופלא, כסיפור אנדרדוג, משנה מציאות, ומעורר השראה. מי היו הקשתים האנגלים, ומה מיוחד והמרתק בהם ? את התשובה חיפשתי בספרו של ברנרד קרונוול, מעשה הקשת.

תחילתה של העלילה היא בתמונה טיפוסית לימי הביניים שהמכניסה אותי בצורה פתאומיות ומוחשית לאימת המאה הארבע עשר, למלחמת מאה השנים, שאופיינה באכזריות נוראית. הוקטון, כפר אנגלי קטן ושלו על שפת הים, נופל לפתע קורבן לפשיטת הצרפתים, המגחים מהים והורגים את כול תושביו, מעלים באש את בתיו, וגונבים את אוצרו הקדוש, החנית של סנט ג'ורג'. רק ניצול אחד שורד, תומס הקשת. שבע שנים לאחר מכן הוא מצטרף כקשת אמן וכלוחם מחונן לצבא האנגלי בפקדו של אדוארד השלישי בכדי לנקום את מות בני משפחתו, נקמה הלובשת צורה כמסע מלחמה נגד הצרפתים על אדמת צרפת, ובהמשך מסע גאולת השריד הקדוש.

מעשה הקשת הוא סיפור בדיוני, המתאר אירועים מרכזיים שהתרחשו במציאות, הוא מלא בתיאורי קרבות המתארים בצורה מוחשית את קרבות ימי הביניים. קרונוול כמו היסטוריון צבאי טוב, מראה את הקרבות ממספר נקודות מבט, את השלבים השונים, החלטות המפקדים, תחושות הלוחמים. קרונוול מתמקד בתפקידו של הקשת, והקשת ככלי מלחמה ייחודי, התבוננות מעניינת המושתת על תחקיר טוב. התוצאה תיאור מרתק של קרבות מלחמת מאה השנים.

לצד תיאורי הקרבות, רומן היסטורי מלחמתי אמור לתאר גם את החיים שמהם הוטלו גיבורי העלילה למלחמה, את אישיותם כבני אדם על רקע מצבי הקיצון שהמלחמה יוצרת, אך הספר הזה לא מצליח לחבר את שני העולמות. הרגעים שבין המלחמות, שטחיים, וחסרי עומק, מצב שיוצר עלילה לא אחידה ברמות העניין שלה.

קיימים שני סוגי כותבי רומן היסטורי, אומברטו אקו משתייך לסוג הראשון, ההופך את הרומן ליצירה אקדמית, המובנת לקהל אליטיסטי מצומצם, ובקוטב השני קיים ברנרד קורנוול, הכותב רומן היסטורי באמצעות משוואה המיועדת לצור מכנה משותף לקוראים רבים ככול האפשר. איך עושים זאת ? יוצרים עלילה בטוחה ושבלונית, כזאת שמתחילה בהרג משפחת הגיבור, והמשכה הצפוי מראש, נקמת הבן ברוצחים. במקביל יוצרים גיבור סטריאוטיפי, כגיבור הוליוודי, הוא אומנם הבן הממזר של הכומר הכפרי, אך הוא גבוה, יפה, אמיץ, ומסור, אדיב כג'נטלמן בריטי, שלמד שנה באוקספורד, ושולט באנגלית, צרפתית, ובלטינית באופן רהוט ? הוא בנה בסתר את קשתו, והתאמן בסתר להיות קשת ? דמות שכלל לא מייצגת את מי שהיו הקשתים האנגלים בימי הביניים, איכרים שקשתותיהם נבנו על ידי מומחים, והם התאמנו באופן גלוי בחבורות והשתתפו בתחרויות, כחובה שלטונית. וכמובן שלתוך העיסה יש לרקוח סיפור אהבה, לרוזנת צרפתייה שהיא אלמנה יפה וגם יורה בקשת ? דמותו של תומס והרומן שלו עם הרוזנת מייצגים את בעיית האמינות הכוללת של הספר, וחוסר האחידות הקיימת באיכותו. קורנוול מתאר טוב קרבות, אך לא מצליח לבנות את העלילה ודמויותיה בצורה מאוזנת ומעניינת כמכולל, מה שגרם לי לתחושת אכזבה מהספר שהוא כרוניקה של מלחמה, שלשיאה מגיעה בתיאור קרב קרסי, אבל הוא לא רומן היסטורי מספיק טוב.”

“זה הספר השני שקראתי של קורנוול (את הראשון באנגלית, כמובן- לא תורגמו יותר ספרים שלו).

ההתמקדות של קורנוול היא לרוב בכתיבת רומנים היסטוריים על רקע מלחמות שונות, הספר כתוב בצורה די מהנה, קורנוול חוסך מאיתנו את רוב המעשים הברוטליים שנעשו באותה תקופה (למי שזה חסר, יש את "עולם ללא קץ" של קן פולט), אבל מוסיף נופך מעניין לעלילה, כך שלמרות שידעתי מה קרה בקרסי- הייתי מרותק - לדעת מה יקרה בדיוק.

בנימה אישית- זה די משעשע אותי לראות סופרים אנגליים כמו פולט וקורנוול חיים שוב ושוב את ההצלחה בקרסי (בקרוב יוצא גם הספר 1356 של קורנוול- על פואטייה, כשעל אזינקור הוא כבר כתב ספר), זה כאילו שהם מתעקשים לזכור שוב ושוב את תהילת הקרבות שניצחו, אבל לא מזכירים שהצרפתים ניצחו במלחמה.
מתי נזכה לראות ספר אנגלי טוב שמתארת את נצחונותיה של ז'אן דארק? או מה שהתרחש בין 1450 ל-1453 שאז הצרפתים הביסו את האנגלים עד שרק קאלה נשארה בידיים אנגליות? ואולי על כיבוש קאלה חזרה ב-1558? כנראה אף פעם....”

“רומן הסטורי מרתק אשר מתאר את תחילתה של אחת מהתקופות היותר קשות שידעה אירופה - מלחמת 100 השנים שהתנהלה בין צרפת לאנגליה, והתנהלה בפועל - לסירוגין - קצת יותר מ-100 שנים (1337-1453).
הסיפור עצמו מתמקד בתומס, אשר כילד היה הניצול היחיד מטבח שביצעו הצרפתים בכפרו, ואשר עליו הוא נשבע לנקום, וכן להחזיר פריט קדוש אשר הם גנבו.
על רקע תחילתה של המלחמה נרקם סיפורו האישי של תומס, סיפור בדוי על רקע הסטוריה אמיתית.”