הספר הזה מטעה כמו דרמבוי. הוא קליל ומפלרטט ורק מאוחר יותר מבינים כמה הוא עולה לראש.
גם בתקופה זו של מחסור בזמן ועיניים שנעצמות מהר מדי הצלחתי להכנס למרתון לקראת סופו ולשכוח מהמטלות, רק כדי לסיימו. על אף העובדה שהסוף ידוע מראש הייתי במתח, לראות איך מלאכת המחשבת הזו מהודקת, איך נשזרים חוטי העלילה הדקיקים לכדי עדי סיום.
אני שמחה לומר שהסיום נרקח כראוי והיווה חותמת ראויה לסיפור האינטיליגנטי הזה. סיפור שהוא אולי ישן כמעט כימי האנושות- מה היה קורה אילו... ועם זאת מקורי ומרתק ובייחוד מסופר טוב.
אז מה היה לנו כאן- ספר בנושא טראגי וכאוב שמצליח להיות מצחיק ולהתחבב משל היה ההוביט.
הבנה שהרוע יכול להיות הרבה יותר גרוע כאשר הוא שכלתני ומאורגן מאשר נובע מאמוציות, חסכים ורגשי נחיתות.
כמויות גדולות מאוד של שנינות והרגשה אגבית של "רק זרקתי כמה מילים שעלו לי לראש", בלי טיפת הרגשה של מאמץ או השתדלות. וחינניות, המון המון חינניות.

לסטיבן פריי יש יכולת נדירה לבחון מצבים ורגשות אנושיים כמתבונן מבחוץ. הוא מעלה שאלה תאורטית ובוחן אותה באופן סיפורי. כך עשה לנקמה ב "כדורי הטניס של הכוכבים" וכך הוא עושה פה לפנטזיה האנושית שרוצה לשנות את ההיסטוריה כדי להגיע להווה טוב יותר.

הפנטזיה הזו הולכת ככה: אם אפשר היה להשמיד את היטלר לפני שהוא נולד (כי אנחנו לא ברברים, לא נרצח...) העולם בודאי היה טוב יותר, לא? פריי טווה עלילה מלאה ברעיונות יצירתיים, הבוחנת אפשרויות שונות להתפתחות המין האנושי.

פריי כותב בהומור רב גם על דברים ש(כך נראה) מסבים לו כאב. העולם הבידיוני שהוא בורא הוא אכן מפחיד, בעיקר כי הוא לא כל כך בדיוני, וכי כולנו מכירים את הכוח המוחלט שניתן בידי שירותי הביטחון של מדינות דמוקרטיות, כוח שמותר לו להאשים גם על מחשבות, לא רק על מעשים.

ולגבי הפנטזיה: התשובה היא לא. גם אם היינו יכולים להעלים את היטלר, מישהו אחר היה תופס את מקומו והתוצאה באופן כללי לא היתה טובה יותר, אולי ההפך. והטבע האנושי חזק מכל "החכמים לאחר מעשה" והוא לא בהכרח יחתור למציאות טובה יותר.
הספר טוב: במסווה של סיפור מרתק וכתוב היטב הוא גורם לך לחשוב על נושאים כבדי משקל שמאד רלוונטיים לחיינו. מומלץ למתעניינים בהיסטוריה ופילוסופיה, וגם לחובבי הפנטזיה...

איזה ספר נהדר. מיוחד, מהנה, משעשע, חכם. אני חושבת שבמקרה הזה, עוד יותר מבדרך כלל, כדאי לדעת כמה שפחות על העלילה לפני שקוראים. אני מאמינה שלו ידעתי מראש במה בדיוק הוא עוסק, הייתי נהנית ממנו הרבה פחות. לטעמי, כל מה שצריך לדעת זה שהוא שייך לז'אנר הנקרא 'הסטוריה אלטרנטיבית'. את היתר כדאי לגלות במהלך הקריאה.

לכן אהיה תמציתית וזהירה מתמיד בסקירה הזו, למרות שזה לא מאפשר לי לשים את האצבע במדויק על הסיבות לכך שהספר מצא חן בעיני באופן מיוחד. זה לא שיש בו איזו הברקה שאיש לא חשב עליה קודם, וזה לא שהרעיון שעומד בבסיסו מהפכני במיוחד או מטלטל. אבל אהבתי מאוד את אופן הביצוע. את הדרך שבה הרעיון מועבר. את הרגעים האלה שבהם הספר מתעתע ברגשותייך, מביך אותך, צובט לך בלב.

סטיבן פריי הפתיע אותי ככותב מצוין. לא שמעתי עליו קודם, ולא קראתי שום דבר שכתב, אבל בהחלט אשמח לעשות זאת בעתיד. נהניתי מאוד מהכתיבה שלו. הסגנון שלו הוא נינוח, אגבי, הומוריסטי, אך יחד עם זאת, אינפורמטיבי, מעמיק, חכם וממוקד. המחשבות של הגיבור הראשי לגבי אלף ואחד נושאים שלא קשורים ישירות לסיפור המרכזי, משעשעות כשלעצמן, מוסיפות עניין ואפילו קצת עומק, אך אינן מפחיתות מהמתח העלילתי, וזה אחד היתרונות הגדולים בספר הזה. הוא לא חופר, לא יומרני, ואין בו רגע משעמם. הוא מסקרן ומותח לכל אורכו, למרות שמשלב מסוים (די מוקדם, אם יורשה לי להגיד) ההמשך הופך לצפוי מאוד. ברור כשמש מה עומד להתרחש, ובכל זאת הדרך לשם - מרתקת.

אמרתי מספיק. אני לא הצלחתי להניח את הספר מהיד. בלעתי אותו בנשימה אחת בכמה שעות של קריאה רצופה ונהניתי הנאה מרובה. ממליצה בחום.

"רומן מקורי ומפתיע. משופע בהומור מטורף, מעוף והמצאות שמוביל את הקורא להרפתקה מרתקת בעומקה של היסטוריה אלטרנטיבית. תוך חיפוש תשובות חשות למושגים מוכרים כמו טבע האדם, הרוע האנושי, גורל וחברה"

זה, בין השאר, מה שכתוב על גב הכריכה.

אני ממש מסכימה עם החלק הראשון של הדברים- זהו ספר ממש כיפי. מצחיק, מקורי, מתוחכם ועשוי היטב.
לגבי התשובות החדשות? לא נראה לי שאפילו יש לו יומרות כאילו.

הוא כמובן מעורר מחשבה. כל נושא המסעות בזמן מעורר מחשבה, אפילו אם מדובר על סרט בכיכובו של ון דאם (יש כזה, אני לא זוכרת איך קוראים לו) או בדאג וטוני הזכורים לטוב.
בן דודי המתמטיקאי אמר לי פעם שמתמטיקאים שחקרו את האינסוף בדרך כלל השתגעו.
גם האינסוף וגם מסעות בזמן הם נושאים שאם אתה מתעמק בהם יותר מדי גורמים לך לתחושה שאתה הופך את המח שלך כמו שהופכים חולצה. אני לא מתעמקת, אני לא אוהבת להרגיש שהמח שלי הפוך.

בכל זאת, לא יכולתי שלא לשים לב, שבניגוד לגישת ה"תיזהר לא לדרוך על פרפר לפני מליון שנה, אתה עלול להשמיד את הגזע האנושי" הגישה כאן היא שלא משנה מה תעשה, המציאות תשאר אותו הדבר פחות או יותר, אם לא יותר גרוע.

"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת)

רק שלהבדיל מהאותיות הקטנות של קהלת (סוף דבר וכו.), לפיהן מה שעושה את ההבדל הוא קיום המצוות ויראת שמים,
כאן מה שעושה את ההבדל הוא סיפור אהבה.
אתה הופך בחלל ובזמן כדי למצוא אהבה.
נחמד.

אי שם במדבר בארה"ב מטוס פרטי נוחת, מכונית נוסעת, גלגליה מרימים אבק, והיא נעלמת לפתח בתוך האדמה שנסגר באופן פלא ולא משאיר סימן.
במעבה האדמה, קילומטרים לעומקה נבנתה עיר של מדענים שעובדים על פרויקט "מנהרת הזמן".

אי שם בשנות השמונים, אני הקטן, צופה ב"מנהרת הזמן" ומתחיל רומן מתמשך ומתעצם עם ההיסטוריה המסע בזמן.

היסטוריה, היסטוריה חלופית, אפקט פרפר, ופרדוקסים ממלאים את ראשי ומגרים את דמיוני – מי מאתנו לא חשב לו רק יכולתי לחזור לרגע אחד לתקן איזה שטות שהוא עשה, להתעשר, לחוות שוב, או לשנות את ההיסטוריה!
אינסוף ספרים, סרטים, סדרות וחלומות בהקיץ, חוזרים אחורה בזמן ועושים רק בלגן!

דרך אגב – אני כנראה אעלם אחרי שאכתוב את המשפט הבא, כי הם לא יתנו לי, כי הם לא יעברו על זה בשתיקה, הם יעלימו אותי – אבל אני חייב...

מסע בזמן אפשרי! – לא, לא רק לעתיד כמו שאיינשטיין אמר... אלא גם לעבר. אל תקשיבו לכל השטויות של המדענים, לא אפשרי לוגית וכל השטויות הללו.
הם ינסו להגיד לכם שאם היה אפשר, אז הייתם רואים פה אנשים מהעתיד, שבאים לבקר ולתקן.
ואני אומר נו באמת, זה בדיוק מה שהם עושים רק הם אלא שאומרים לנו שאי אפשר, שלא נתחרפן, ובכלל מכל התקופות שהם יכולים לבקר בהן הם יבואו דווקא אלינו? הרי משעמם פה בטירוף!

טוב נסחפתי,
נחזור לעתיד, או לעבר. בעצם להווה – "עושים היסטוריה"!
ספר מבריק ושנון. לא הכרתי את סטיבן פריי, וגם הכיתוב מאחורי הספר שמזכיר את סרטיו ופועלו לא צלצל לי מוכר – וככה אני אוהב את זה – שאני מופתע לטובה משם שלא אומר לי כלום, וככה בלי ציפייה אני נסחף לכיף עצום.

אהבתי את הכתיבה, את הסיפור, את הפרטים, את שמץ ההיסטוריה, את המתח, את ההומור, ואת התחכום הלא פלצני.
ואיך אהבתי שהוא ניסח במדויק את מה שאני חושב:

"היסטוריה היא התחום שלי.
איזו מין דרך להתחיל, היסטוריה היא כלל לא התחום שלי. הצלחתי איכשהו לעצור את עצמי מלומר שהיסטוריה היא "המקצוע" שלי, ואני מניח שאני יכול להעניק לעצמי בשל כך אי אילו נקודות זכות. היסטוריה היא הייעוד שלי, התשוקה שלי. ואם להיות קצת יותר נאמן לאמת המכאיבה, היסטוריה היא התחום שבו אני מגלה הכי פחות חוסר כשרון. היסטוריה היא, לעת עתה, מה שאני עושה. לו היו לי הסבלנות והמשמעת העצמית, הייתי בוחר בספרות. אני אמנם מסוגל לקרוא את מידלמארץ' או את אוסקר וויילד, או אני לא יודע, את ג'וליאן בארנס או את ג'יי מקאינרני באותה מידה של הצלחה כמו כל קורא אחר, אבל חסר לי אותו חלק של המוח, האונה הנוספת הזאת שקיימת במוחם של כל תלמידי הספרות. האונה שמאפשרת להם להתנתק מהסיפור, ומעניקה להם את האומץ לדבר על ספרים ("טקסטים", כפי שהם מעדיפים לומר) באותו אופן שבו אחרים נוהגים לדון בניסוחיו של חוזה, או במבנהו של התא. אני זוכר איך בבית הספר קראנו בצוותא שיר של קיטס, סונטה של שייקספיר או פרק מחוות החיות. יכולתי להרגיש את הדקירות בתוכי, ורציתי לבכות, רק למשמע המילים. לא יותר ממלילים העוקבים זה אחר זה. אבל ברגע שבו נדרשתי לכתוב את הדבר הזה, הקרוי מאמר, התפתלתי בהתחבטות. אף פעם לא הצלחתי לגלות מהיכן להתחיל. איך אפשר למצוא את הריחוק ואת קור הרוח שבאמצעותם אפשר לכתוב בסגנון אקדמי מקובל על משהו שגורם לך להסתחרר, להתרגש ולבכות?"


פשוט מבריק! כיף צרוף.

ספר מדהים. אחד הספרים שממש הצטערתי כשהסתיים, רציתי להמשיך לקרוא בו ולראות מה קורה הלאה. נהניתי מכל רגע והוספתי לחשוב עליו זמן רב אחרי שסיימתי אותו.

קשה להצביע על הסיבה המדויקת למה זה ספר כל כך מוצלח... אולי בגלל ההומור של הסופר, המקוריות, הרעיון היפה שמאחורי כל העלילה, ואולי עם הכל ביחד נוצר ספר כל כך מדהים!
לא הפסקתי להמליץ עליו.

קראתי את הספר באנגלית. לקח לי פחות מיומיים לקרוא אותו. משום מה לא זכרתי שכתב אותו סטיבן פריי.
הספר כתוב נהדר. מקורי ביותר. בעיקר גורם לחשוב הרבה אחרי שמסיימים אותו.
"מה היה קורה אם...? אולי עכשיו לא כזה גרוע..."

בחלוף הזמן נראה שהועם קצת זוהרו של הספר הזה, אבל הוא היה מהנה מאוד בזמן הקריאה. חביב, מסקרן, מפתיע ובעיקר אנגלי מאוד בהומור ובסגנון שלו.