כל מה שכתוב על הספר מאחור בכריכה האחורית שגם כתוב כאן ב אודות מאוד קסם לי לקרוא סיקרן אותי ועניין אותי אז לקחתי ואפילו התחלתי והתקדמתי די יפה בספר. מסתבר שטרם סיימתי אותו, פתאום מרגיש לי כתופעה אופיינית לי לא לסיים דברים עד הסופ או הדחיינות בכללותה. בכל מיקרה כנראה שהקריאה לא היתה פשוטה והסופר הישראלי הפופולרי הזה שהיתה לי הבטחה כי רציתי לקרוא בעיקר ספרות ישראלית לא ממש התחברתי או לא כותב פשוט ומפתה לי. 227 עמודים מתוך 298 זה בסך הכול יפה ואני זוכרת את המורכבות של היחסים ושל המונולוגים בספר כן אפילו שהנחתי אותו מיידי די מזמן. מישהי חיפשה אותו בנרות לפני 10 שנים. 82 הצעות מכירה זה ממש המון. ו 6 ביקורות זה ממש מעט. ורובן לא אוהדות, אז אני נימצאת בחברה טובה סך הכול שלא סיימתי, אע"פ שאינני שוללת את הספר בכלל, אוהבת את ההחצנה והכנות בפריסת היחסים בכזה פרוט אינסופי ממש הוצאת הקרביים החוצה סופסופ ניתן ומתאפשר ולא סתם פרטים אלא עד הסוף השתפכות עמוקה וזה מוצא חן בעיני מאוד.
המון תודה רבה לכם.
שאו ברכה וראו טוב.
חמישי שמח.
סופ"ש קסמרפא מבורך
08-12-2022 09:27

'שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום' אחד מת השני חי, וזה שנשאר חי מתחיל להרהר ולשחזר את חייו. הבעיה היא ששחזור החיים הזה כתוב כמו תרפיה בביליוגרפיה שמישהו החליט 'לשפוך'. יש תיאוריה כזאת שדוגלת ברישום של לפחות 4 עמודים, כל יום, כדי לשחרר את הנפש, ולכן לא חשוב מה אתה כותב העיקר לכתוב. וכך בדיוק כתוב הספר הזה.
כבר אחרי הפרק הראשון (וגם לא ברור בשביל מה הספר הזה צריך פרקים) הבנתי שהספר הולך להיות משעמם, אבל החלטתי בכל זאת להמשיך, כי אולי אמצא בו תובנות כל שהן. הגעתי לאמצע והבנתי שזהו זה. עד כאן. אמנם לפני כמה שנים החלטתי שאני לא מפסיקה ספרים באמצע, אבל לכל עינוי, בעיקר עצמי, יש גבול.
קצת מוזר לי שהוצאת הספרים החליטה להוציא את הספר הזה לאור. אני בטוחה שאם ספר כזה היה מגיע להוצאה עם שם של סופר חדש - הוא היה נזרק ישר לפח האשפה, אבל נראה שלשם הסופר יש כוח.
כל כך התאכזבתי שאני לא חושבת שאקרא עוד מספריו של הסופר הנ"ל.

הסיפור של רופא מנתח מקצוען אבל לא אהוד על הסובבים אותו.

זהו מונולוג לזכר ה"חבר" הבודד שהיה לו שגם הוא הלך לעולמו אבל השפיע רבות על הרופא.

זהו גם סיפורם של החולים מול הבריאים.וגם סיפורם של הרופאים שלא תמיד מתחברים או רוצים להתחבר לסבל של המטופלים שלהם.

ספר בינוני,לא קולח ולא קל לקריאה,פילוסופי מעט על משמעות החיים מול המוות, שיש לו כמה "הברקות" מתורת ברסלב והמאמינים- מול העולם החילוני.

התמונה בשחור לבן בסוף הספר גרמה לי לסקרנות - ולכן קראתי את הספר.המסר שלה מצדיק את הוספתה לספר...

מי שרוצה ללמוד יותר על חולי מזווית של רופא שהוא זאב בודד מבחינה חברתית ומשפחתית-מוזמן לקרוא.

עלילה ממשית אין כאן, למרות שיש עשרות סיפורים קצרים, אדם נובר בחייו דרך חייו ומותו של חברו, נובר במעשיו, ביחסו לחיים, ביחסים הבין אישיים דרך המשקפיים של חברו. נבירה אין סופית , הקריאה קצת מתישה אך מעניינת.

תובנות על הספר - "סוף הגוף" (אייל מגד)
כל ספר שמעורר בנו מחשבות תובנות או ספקות נחשב בעיני לספר טוב !
הספר "סוף הגוף" מעלה בני המון מחשבות על החיים והמוות ומה שביניהם, וכמו בהתבוננות בתמונה או שמיעת שיר כל החוויות הן אישיות הבאות אך ורק מלבו של הקורא ונמזגות בתוכו כרעיונות ומחשבות ללא סדר.
הסופר אייל מגד בחר לקרוא לספרו בשם "סוף הגוף" שנשמע לי כמו: "סוף מסלול" , "סוף הדרך" , "סוף מלחמה" ועוד... כאילו מדובר במין "סוף" לא מוחלט שאולי מעבר לו מחכה מצב שונה ובלתי ידוע לטוב או לרע . מאז ומעולם היו חיי האדם מלווים בשאלות ותהיות לגבי תכלית חייו ומשמעותם ועל כן סוף הגוף אינו חידלון אלא המשך התעלומה לגבי כל מצב שכביכול נמצא מעבר. נוכחות הזמן הקצוב בחיינו הוא מכריע כי עצם הידיעה דוחפת אותנו להספיק מה שיותר לחיות להגיע ולפעול ומצד שני הם ממלאים את יומני הלב במחשבות וזיכרונות של טעמים וריחות אבודים.
הספר פותח בעובדת מותו של בועז שאינו מרפה מהסופר. ואכן לאורך כל הספר הקורא נחשף לתחרויות והשוואות בין המספר שהוא רופא ידוע במקצועו לבין בועז חברו. הוא אומר שהוא נאחז בסיפור של בועז "כי כשמרגישים מיותרים חייבים להאחז במשהו" וכך הוא עומד פנים אל פנים מול דמותו השונה של חברו שהייתה תמיד מלאת חיים אופטימית ואהובה בשעה שהוא הרופא היה "איש ריב ומדון" שהסתכסך עם כל הסובבים אותו בבית ובעבודה. הוא אומר "כל ההבדל בינינו הוא שהוא מת ואני חי – אין דבר כזה באמת מת זו תמונה מטושטשת של חיינו זה לצד זה וזה בנפרד מזה ורק לנוכח התמונה הזאת אני מתגבר לרגע על הלם מותו" .
בספר תהילים מזמור ל"ט נאמר: " אךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִיש אַךְ הֶבֶל יֶהֶמַיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם" שימו לב על הביטוי בצלם יתהלך איש – כאילו האדם עצמו הינו כתמונת מצלמה מהלכת! שאלת אותו קו נעלם שמפריד בין עוֹלָם החיים לבין עוֹלָם המתים שהעסיקה את האדם מאז ומעולם הגיעה כיום למצב מוזר - כי האדם המודרני פיתח את "עץ הדעת" לדרגת תבונה ותקשורת המצמצמת את המרחק בין חיים ומות לזמן נגיעה , ובכלל מי יכול עוד לקבוע מָה זה "באמת חי" ומִי "באמת מֶת" בשעה שהעולם מרושת במיליארדי מחשבים הפזורים בעולם והם עמוסים במידע ומלא בפרטי פרטים מדוייקים המתרחשים ON LINE ממש לנגד עינינו. המידע כיום עובר דרך לווינים ונשמר במיליארדי קלטות וסרטים מכיל אנשים חיים שהוקלטו עוד היום ואולי ימותו מחר ויטמעו בנו כאוסף מונצח של אנשים זמרים או סרטים ישנים שנקלטים היישר לזיכרון ויוצרים במהירות היסטוריה מתרחבת.

בתקופה העתיקה ניסו בני אדם לשמר את הגוף ע"י חניתה וכל זאת בעזרת תכשירים ותרופות סודיות, בשעה שהאדם המודרני יכול היום בקלי קלות בעזרת מצלמה או תוכנת מחשב פשוטה לשמר כל רגע שעובר בחיי האדם ולהנציח את שכתב אמר ועשה - כלומר רוח האדם יכולה כיום להיות מונצחת ולמרות היותה עדיין מוגבלת בזמן אני מאמינה שהיא הולכת ומתפתחת לנגד עינינו.
לאורך כל העלילה הסופר אייל מגד "מבקש לספר לנו על חברו "בועז" אך תוך כדי כך הוא דווקא מפגיש אותנו בעיקר עם נפשו שלו המתייסרת הוא אומר "כשהגוף מאכזב מגיע תורה של הנפש" כי "הנפש היא היסוד שבכוחו להתגבר על הגוף" (עמ' 199) וכך לאורך הספר אנו נחשפים למחשבות פילוסופיות של הסופר בשאלות על תכלית החיים והמוות. הסופר מוליך אותנו במחשבותיו וספקותיו לגבי אוזלת ידה של הרפואה לנצח את מחלת הסרטן שהכריעה את בועז והוא מתריס כנגדה ואומר "הרפואה בחוסר האונים הבסיסי שלה הפכה לקשוחה בוגדנית נטולת חסד ומתעללת בחולים במקום להדביר את המחלה היא מדבירה את החולה" ובעיקר הוא מתלבט בשאלה שאינה מרפה ממנו האם יש למחלה שורשים רוחניים? וכל החקירות הנפשיות ההתלבטויות וההשואות המרובות וכל סיפורי האהבה והתנהלות חיי הנישואין מביאים את הקורא להכיר דווקא את דמותו של המספר אשר דרך התבוננותו במהות החיים עד סופם ודרכו לשפוט ביושר את עצמו וחייו הוא אנו לומדים להכיר ולהעריך את המספר ולהתחבר לדמותו הרגישה והמתלבטת.
ולא היה לי ברור למה אייל מגד, שרוצה כל כך לספר לנו על החברות ארוכת שנים עם בועז בוחר דווקא ברופא מנתח לעשות זאת?? הרי בכך כל תיאורי היחסים בין הסופר לבועז יוצאים בצורה מאוד ענינית , ממש כפי שרופא היה כותב. היחסים מסופרים כמו דו"ח חיצוני יבש על מעשים, על פגישות ונסיעות של שניהם על קשרים בניהם שידעו עליות וירידות, על סתם נשים הורים וחיי נישואין. תיאורים שלא מצאתי בהם כל התלהבות או התפרצות רגשות, כמו היה מדובר במרשם על חברות ששורשיה לא ברורים , שאין בה אפילו תיאורים חיצוניים, אין שום מילה על רגשות קירבה ונאמנות.
בעלילה מתוארת החברות ללא שמחה וצחוקים ללא חוויות משותפות שמקשרות ולא אהבות נפש געגועים או שנאות. מן חברות המתוארת כמו דו"ח רחוק וחף מכל התרגשות של תיאורי גוף מגעים ועיניים. איננו יודעים את שמו של המחבר, ואין תאורים חיצוניים של ששני הגיבורים...
דבר שהפריע לי להתחבר אל הכאב הנוצר עקב בניתוק מערכת יחסים שכזאת
עד שהבנתי שבחיים ישנם לעיתים מצבים כל כך כואבים עד שהמילים עומדות נכלמות ונאלמות ואין מילים שיכולות לגעת ביסורים ובאובדן של בועז ולכן הסופר בוחר לספר על המערכת החברות דרך משקפיים של רופא. ואני מבינה שהייתה פה חברות מופלאה חברות שקשה לתארה במילים והיא גם לא זקוקה להן.



אנו פוגשים את אותה חברות המבטאת כאב על אובדן חבר ממש בתחילת הספר בשעה שהסופר "עומד מול שתי תמונות האחת של ישו הפעוט בחיק אמו, והשנייה הסמוכה לה, של ההורדה מהצלב: התחלת הגוף וסופו, זה ליד זה" אומר לנו הסופר "מול ההורדה מהצלב מצאתי את עצמי בוכה" ולדעתי זה המקום האמיתי בו נמצא לבו של הספר.
ובתמונה זו בוחר הסופר גם לסיים את הספר הוא אומר : "לפתע חשבתי, שבין ההורדה מהצלב לבין העקדה צריך לבחור, ההורדה מהצלב היא הנכונות למות או סוף החיים והעקדה היא הנכונות לחיות למרות המוות" ההולדה והמוות אינם תלויים באדם אלא נכפים עליו אין ספק כי הנכונות לחיות היא בסופו של דבר בחירתו של הסופר .
חייו של האדם ובני משפחתו וכל האנשים קרובים ורחוקים מתנהלים ומתגלגלים דרך חוטי רשת ממוחשבת מתעדכנים בכל שנייה בתקשורת כמעט אין-סופית של מידע. תמונות והקלטות שנוצרו אך לפני דקה עם אנשים מדברים ושמחים מוקלטים ושמורים איתנו במערכת נכונים לחיות ולשחק לפנינו בכל עת שנבחר. לכן עם כל הכאב והצער על מותם של אלה שנאהב והחלל שהם משאירים בלבנו , נשארת הקביעה שלנו לגבי החיים והמוות מוזרה ומתסכלת נוכח העובדה האכזרית שהכל אשליה יחסית בזמן ומחר גם אנחנו ניפול וניאסף להיות כמותם לצֶלֶם ותמונה בהארד-דיסק ובנייד של "החיים" והדברים באמת יגעים ומייאשים אך לזכותם יאמר שיש בהם גם המון נחמה !
חיה הלר 0547-568823

אני מוכרח להודות - זהו הספר הראשון של אייל מגד שאני קורא, ודעתי לגביו שנויה במחלוקת. כלומר - מצד אחד נשמע מטון הסיפור שהעיסוק בחיים ומוות - הנושא המשני בו עוסק הספר - הינו נושא שהדרך היחידה לפנות אליו חייב להיעשות באופן מעט ציני ופגוע, מה שלא אהבתי. מצד שני, העיסוק בידידות - הנושא המרכזי בו עוסק הספר - מתואר באופו כה נוגע ללב עד כדי דמעות. לכן - לא אומר שחובה לקרוא את הספר ולא אומר שחובה לא לקרוא את הספר. לפי דעתי , כל מי שמתחבר לסגנון כתיבתו של מיכאל שיינפלד או אשכול נבו, לדוגמא, ימצא בספר זה רגעים מהנים מאוד. אך כל מי שספרי תיאור "מערכות יחסים" למיניהם לא מדברים אליו - שיתרחק מהספר!.
קיאה מהנה, או שלא...