ביקורת ספרותית על Drood מאת Dan Simmons
ספר מעולה

---

בשנת 1865 ,בדרכו ללונדון עם מאהבתו ואימה , היה צארלס דיקנס מעורב בתאונת רכבת קשה. הוא עצמו לא נפגע אבל הושפע מאוד מהאירוע. חמש שנים לאחר מכן ביום השנה לתאונה הוא נפטר. בחמש שנים אלו סיים דיקנס את "ידידינו המשותף" וזהו הרומן האחרון שסיים. הוא לא הספיק לסיים את ספרו האחרון ."המסתורין של אדווין דרוד". לפי ההקדמה של אמנון זקונט ל"אישה בלבן " של וילקי קולינס , כתב דיקנס ברשימותיו שזהו ספר בסגנונו של קולינס.
עלילת DROOD מתרחשת בחמשת שנים אלו.
לאחר שהקים לתחייה את המשורר גון קיטס בהיפריון, שילב בין האיליאדה לסערה ולסונטות של שייקספייר לזמן האבוד של פרוסט באיליום ובחן את חייו והתאבדותו של ארנסט המינגווי בשני ספרים אחרים שלו , נפנה דן סימונס לספר את סיפורם של צארלס דיקנס ווילקי קולינס. ניתן להגיד שסימונס הוא סופר ספרותי . יצירותיהם וחייהם של סופרים אחרים מסקרנים אותו והוא נהנה לעשות בהם כבשלו.
זה הזמן גם לציין שדן סימונס הוא סופר מצוין וכמעט לא מוכר בארץ ולא מתורגם וחבל.
DROOD הוא מעין ביוגרפיה אלטרנטיבית משולבת של דיקנס וקולינס שמתרכזת בחמש השנים האחרונות לחייו של דיקנס ( אבל גולשת גם לשנים קודמות ומאוחרות ) ועטופה\שזורה בסיפור אימה. הסיפור מסופר מפי וילקי קולינס והוא מתחיל כך ( במילים אחרות לגמרי – סיכום מתומצת ):
" שמי וילקי קולינס ואני מהמר שאינכם מכירים אותי כיוון שאני מתעתד לדחות פרסום הכתוב במאה ועשרים שנה מיום מותי. לעומת זאת אני מהמר שעל ידידי צארלס דיקנס שעליו אני כותב שמעתם.....ואני אענה על השאלה האם צארלס דיקנס המפורסם האהוב והמכובד תכנן לרצוח אדם תמים , להמיס בשרו ולטמון עצמותיו בכוך קבורה בקתדרלה שקשורה לילדותו.....ואיזה חלק בשגעון זה שיחק פאנטום אמיתי ביותר בשם דרוד...,"
יש הרבה סיבות לאהוב את הספר – אמנה כמה :
• זהו רומן היסטורי- לונדון של שנות השישים והחמישים של המאה ה-19 קמה לתחייה על בתי קברותיה המוצפים ( תרתי משמע ) , מאורות האופיום ,בתיה רדופי הרוחות ובתי התיאטרון . ובהם מלחיה,שוטריה וסופריה ומלכה אחת.השיטוט ברחובות האבן עם מנורות הגז וריח הסוסים כמעט מוחשי.
• לאוהבי דיקנס וקולינס – הספר מתאר בפרוטרוט את חיי השניים . את החברות שהייתה ביניהם ואת היריבות ואף תיעוב שצמח ביניהם. שניהם מתוארים כאנשי אגו וילדותיים – שניהם התנהגו בצורה מזעזעת לנשים שאיתם ( קולינס לא נישא אך חי עם קרולין ) ופינקו את מאהבותיהם. אך בעוד שדיקנס מתחיל את הסיפור כשחצן ואגו מניאק כמעט נתעב הוא מסיים את הסיפור כאשר הקורא מרגיש אליו חמלה והערצה וזאת למרות ואולי בגלל שדמותו של וילקי המספר מפתחת אליו אובססיה ושנאה.כאשר דיקנס נוסע לאמריקה מתאר זאת קולינס כלחוות מחדש איבוד אב וזאת לא לגמרי הרגשה לא נעימה. וילקי קולינס מתחיל את הסיפור מעט כמו ווטסון המתאר את שרלוק אולם דמותו המכורה לאופיום הופכת למעצבנת ומשם לנתעבת ואף מגיעה להגדרה של מפלצתית. רק לקראת סיום הספר הוא זוכה בנצנוץ של סלחנות . איני יודע מדוע בחר סימונס לתארו כך – האם בשל אסמכתות ביוגרפיות או הדרך בה בחר לנווט את העלילה.
בספר מספר וילקי ששנאתו לדיקנס החלה ממש לבעור אחרי שקרא את "ידידנו המשותף" בשל קנאת סופרים. (זאת לאחר שהוא מפרט איך ידידינו המשותף הוא סוג של תיקון לדמויות שנויות במחלוקת של דיקנס ביניהן פייגן).
תיאור מופעי ההקראה של דיקנס גורמים ממש לקנא שהיום כמעט ואין כאלו.
• לאוהבי ספרות – יש בספר התייחסויות רבות לספריהם של השניים וגם לדרכי יצירתם ואיך הפרו אחד את השני . וילקי\סימונס מראה איך דמויות מחיי דיקנס מצאו דרכן לספריו של דיקנס ואף קושר בין דמויות של דיקנס לדמויות מספריו ( המפקח מבית קדרות שהופך להיות המפקח קף באבן הירח ) וטוען שמקורה של גברת האווישם מ"תקוות גדולות " הוא ב"אישה בלבן " – למרות שבאוסטרליה טוענים שהאווישם מבוססת על אישה אמיתית שקבורה בסידני.
תהליך יצירתו של "אבן הירח " מתואר בפרוטרוט עד לרמת הספוילר בדיונים בין קולינס ודיקנס על טיב כתיבתו והבחירה בנפתולי העלילה.
גם "המסתורין של אדמונד דרוד " נידון לפרטים ומתמזג עם עלילת הספר – קולינס ודיקנס מציעים סופים אפשריים לתעלומה שמעסיקה רבים מאז מותו של דיקנס – מיהו אדווין דרוד.
בכלל יש בספר הרבה ממתקים על כתיבה וכותבים וביקורת על יצירות השניים לצד הערכה רבה אליהן.
• זה סיפור אימה – לא כזו של איברים מרוטשים (למרות שיש) ומסורים חשמליים ( טוב זו לא התקופה) אלא כזו שמחלחלת בינות לחיים הרגילים ואולי קרתה ואולי לא – שגעון רצח רוחות רפאים ואלים מצריים והיפנוזה.

יש לספר גם מספר מגרעות . ראשית אורכו – קרוב ל1000 עמודים באנגלית. אני אוהב ספרים ארוכים וסימונס מתאר בפרוטרוט חיים של שני סופרים אבל יש קטעים בהם העלילה נופלת ולא ברור לאן סימונס\וילקי לוקחים אותה. אם זאת בסוף הספר לא רציתי להיפרד מהעולם הזה והיה חבל לי שנגמר.
מגרעה שנייה היא פנייתו של וילקי\סימונס לקורא עתידי. בהתחלה זה ממש הרגיש מאולץ ולא אמין אבל עם הספר מתרגלים או לפחות סולחים לסופר על צורת הסיפור.

אני יודע מיהו דיקנס ומכיר את יצירותיו בשמן או בסצנות מפורסמות שלהן אבל עוד לא קראתי את ספריו ( התחלתי את תקוות גדולות ולא סיימתי ) ועל חייו לא ידעתי כלום. על וילקי קולינס שמעתי בפעם הראשונה פה באתר וגם את יצירותיו וחייו לא הכרתי כך שהספר היה בשבילי פותח עיניים ומסקרן. בין שתי ערים , האישה בלבן ובית קדרות נכנסו מהר לרשימת הקריאה.
ממליץ מאוד על הספר מכל הסיבות הרשומות לעיל ועוד. אולם ראו הוזהרתם אחריו לא תסתכלו על דיקנס וקולינס באותם עיניים.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על Drood