ב-16 ביולי 1945, שלושה שבועות לפני, ביצעה ארה"ב את מה שנקרא לימים "ניסוי טריניטי" בניו מקסיקו שבארה"ב, שהיה הניסוי הראשון בהיסטוריה של נשק גרעיני. הצלחתו סללה את הדרך להטלת הפצצה "ליטל בוי" ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 8:15 על העיר היפנית הירושימה, כשלושה ימים לאחר מכן הוטלה הפצצה השניה "איש שמן" על נגסאקי, כעבור פחות משבוע נכנעה יפן לבעלות הברית ללא תנאי, ובכך הסתיימה מלחמת העולם השניה. החל העידן הגרעיני.

על תוצאות הטלת הפצצה, על התגובות, על ההרס, על ההתפכחות ועל החרדה מפני הכוח המשחית הבלתי מוגבל שיצר האדם על מנת להשמיד את עצמו כבר נכתב כמעט בלי סוף, ועוד ייכתב, כפי שאכן ראוי שייעשה. הספר הזה, הוא קטן הכמות, ועל פניו מאוד מינורי, אבל יש בו עוצמות דווקא ברזולוציה המאוד מצומצמת שלו. ג'ון הרסי היה בין העיתונאים המערביים הראשונים שהגיעו להירושימה אחרי ההפצצה. הוא ראיין עשרות ומאות ניצולים מתוכם הוא בחר ששה ניצולים, ובשנת 46 פרסם את כתב היד של הספר הזה בגיליון שלם של ה"ניו יורקר". שלוש מאות אלף עותקים אזלו כמעט מיד. הסיפור מתחיל דקות או שעות לפני ההפצצה ומתקדם יום אחרי יום, עובר מניצול לניצול, דרך מסך הפלצות והאימה שחווה כל מי שהיה שם באותם ימים קודרים. הוא מרתק באופן מבעית, כאשר כל סיפורי האימה על עיר חריבה, על קריסת כל המערכות, על מתים מהלכים, על כויות נוראיות, על נשורת רדיואקטיבית, ועל אנשים שמנסים לשרוד את היום הבא, קמים לנגד עיני הקורא, אין לזה אח ורע.

במהדורה הזו, נוסף פרק בו חוזר הרסי, ארבעים שנה לאחר אותו יום נורא, ומתחקה אחר קורותיהם של אותם ששה ניצולים. זה פרק מרהיב. מרשים. מדהים כמה החיים עשוים להיות חזקים, וכמה כח יש לזמן החולף.

הפולמוס על הכורח ועל המוסריות שבהטלת הפצצה כנראה לא יוכרע לעולם, והויכוח יימשך. אלה יטענו שהמשך המלחמה יחד עם התרבות היפנית הבלתי מתפשרת והבלתי נכנעת הייתה מאריכה את המלחמה בשנה ואולי יותר ומביאה למליוני קרבנות נוספים משני הצדדים, ואלה יטענו שהיה אפשר להטיל בתחילה את הפצצה על מקום ריק, או שאין למנהיגים את הזכות ליטול חיים של חפים מפשע גם בתמורה להצלת חיים רבים אחרים. אחרים יטענו שכלל אי אפשר לשפוט החלטה שנעשתה באותם ימים לאחר השנים האיומות של מלחמת העולם השניה.

את הנעשה אין להשיב, אבל עובדה שעד לשנים האחרונות היה נראה שהעולם למד את הלקח, ואפילו בשיאה של המלחמה הקרה אף אומה נורמלית לא העזה להשתמש בנשק הנוראי הזה. אלא שהדגש הוא על אומה 'נורמלית'. מה צופן העתיד, אין לדעת, אפשר רק לקוות שלעולם לא יהיה צורך להשתמש בנשק המבעית הזה.

פעם בכמה שנים מגיע ספר שמצדיק את חשיבותה של הספרות כאמצעי להעברת מסרים חזקים, שמטרתם לנסות ולהביא לשינוי בעולם. ספר שכתוב בצורה טובה, המעביר מסר חשוב בצורה מדויקת ונשאר איתך בראש למשך תקופה ארוכה הוא די נדיר.
הירושימה הצליח לקלוע בול, ולהיות אחד מאותם ספרים נדירים.

מלחה"ע ה-2 מעלה לנו ישר קונוטציה של שואה, סיפורם של היהודים בתוך המלחמה הקשה, ולא תמיד יוצא לנו לחשוב על התמונה הכוללת. ואם כבר מדברים איתנו על הירושימה, ועל הטלת הפצצה האטומית, אנחנו ישר נחשוב על המאורע כאירוע שהוביל לסיום המלחמה ולא יותר מזה.

הירושימה בא לנער אותנו מהאדישות שפיתחנו לאותו מאורע וסוף סוף לפתוח לנו את העיניים.
ג'ון הרסי דיבר עם שישה ניצולים ששרדו את אותו היום הנורא, ודרכם הוא מצייר לנו תמונה קשה לעיכול ששוברת לנו את ההנחה שהייתה רווחת עד היום למעשה הטלת הפצצה. ממעשה שהוביל לסיום מלחמה ולהבאת שקט לעולם, למעשה אנושי שפל.

דרך 6 זוגות עיניים אנחנו צופים בסיפור האנושי של אותו היום, סיפורי ההצלה ההירואים, מעשי השרידה הקשים, והסיפורים האנושיים והקטנים. לי היה קשה להאמין שמה שאני קורא כרגע באמת קרה, וככה שוב ושוב הייתי צריך להזכיר לעצמי שכל מה שאני קורא באמת התרחש, עם כמה שזה נשמע הזוי ובדיוני.

אבל החלק היותר קשה מתרחש בתיאורם של הדמויות כשאנחנו פוגשים אותן 40 שנה לאחר המקרה. במקביל לסיפור התמודדותם של הניצולים עם המציאות הקשה, אנחנו נחשפים למירוץ פיתוח פצצות האטום שמתרחש בעולם ומבינים שהזיכרון האנושי הולך ונחלש מרגע לרגע.

לא סתם כשהסיפור פורסם לראשונה הוא אזל במהרה.
זהו סיפור אמיתי שלא מרחם על קוראיו - היא לופת אותם חזק בגרון ומונע מהם לעצום עיניים. זהו ספר חשוב שמדבר על נושא שאנחנו רגילים לא לשמוע עליו, וזאת מטרתו של הספר, לצעוק בקול רם את סיפורה של עיר שההיסטוריה שלה היא שלט אזהרה לכלל האנושות

בספר הזה יש בו הרבה כוח בגלל שני דברים. אחד זה בגלל שהוא לא מספר לך באופן כללי. הוא לא אומר לך סתם רבע מיליון איש היו שמה בהירושימה בזמן שזרקו עליהם את הפצצה ולאלה קרה ככה ולאלה קרה ככה. זה לא עוזר גם אם יגידו לך עשרים פעם שקרה ככה וככה לבערך שלושים אלף איש. הוא נותן לך לראות בן אדם. בסך הכל הוא לקח שישה בני אדם ומתי שהוא מספר על כל אחד מאלה הוא נותן לך לחשוב מה היית עושה אם אתה היית במצב הזה. למשל אתה יכול לחשוב שהיית יושב במטבח קורא עיתון על הבוקר והילדים שלך יושנים בחדר על ידך ואז באה הפצצה. איך אתה מוצא אותם ונגיד אם מצאת אותם ומצאת אותם בחיים לאיפה היית הולך כי אין לך כבר הבית ובחוץ שאתה יוצא אתה רואה שאין בתים ואתה רואה אש ואז אולי היית חושב ללכת לבית חולים שאולי כבר אין בית חולים כי גם הוא היה שמה מתי שזרקו את הפצצה. אז לאיפה תלך ומה תעשה ואם תשמע בן אדם קורא שיצילו אותו מה תעשה שאתה עכשיו דואג על הילדים שלך. זה הכל דברים כאלה שאתה יכול להבין אותם ואתה מבין מה זה פצצת אטום.
הדבר השני שיש לו כוח זה שהוא מספר מה קרה בחיים שלהם אחר כך וגם הוא מספר מה עשו בעולם עם הפצצות יעני איך עשו פה ניסוי ושמה ניסוי וכל הזמן ניסו כל המדינות שיכלו לעשות פצצות יותר חזקות ואתה מבין שגם אחרי שעושים הכי רע לא לומדים כלום שבמקום שכולם יפסיקו כל אחד דואג שיהיה לו ולא יהיה לשני וככה רק עושים שלכולם יהיה. אני חושב אם היה להם שכל היו אומרים לקרוא את זה לכל האנשים בכל העולם שגם אם יעשו יבינו מה הם עושים לבני אדם.

אני זוכר שהיה את הצונאמי חשבתי על זה הרבה. אני כל הזמן דואג על המשפחה שלי יעני רוצה לדעת איפה כל אחד ואם נגיד הילדה הולכת לאיזה מקום תמיד אני בודק שלא תלך לבד. היא יודעת שאם נתקעת ישר עושה לי טלפון אני ישר נוסע מביא אותה הביתה. גם הבנים אני בודק עם מי הולכים לאיפה הולכים שאם משהו קורה אני ישר יודע איפה כל אחד. שאתה קורא מה הלך שם אתה לא יודע מה זה עוזר. אנשים היו שמה על יד הילדים שלהם או על יד מישהו אחר וזה הלך וההוא נשאר. לא עזר להם כלום. אבל הצונאמי זה מאלוקים ואתה חושב שאנשים לא יכולים לעשות ככה אבל הם יכולים.

בתמונה על הכריכה שעון שמחוגיו נעצרו בעת שהוטלה הפצצה על הירושימה ביום 6 באוגוסט 1945. עשרות אלפים נספו מיד - בעצם נשרפו - העיר הושמדה כליל - נמחקה מעל פני האדמה - עשרות אלפים אחרים נפטרו מפצעיהם - כוויות ענקיות שהעלו מוגלה, שברים שבאין טיפול רפואי העלו נמק בבשר החי, ומאוחר יותר נפטרו אנשים מכל מיני סוגי סרטן.
ג'ון הרסי ראיין 6 ניצולים ועקב אחר הקורה אותם בשנה הראשונה לאחר האסון ואף חזר 40 שנה מאוחר יותר ותיעד את שעלה בגורלם. זהו מסמך אנושי על סבלות האדם שנקלע למלחמה עולמית וברגע אחד הפכו חייו לגיהנום, וכאן נפתח לנו צוהר לתרבות היפנית ואנו למדים על גוססים שאחרי שהוגשה להם פנכת מים התרוממו על אף כאבם ובקידה הודו למי שהיטיב עמם, על הסגידה העוורת לקיסר, על האיפוק ואצילות הרוח היפנית. ועולות כמובן שאלות על מוסר, שאלות אינסופיות שנותרות ללא מענה.

לו יכולנו להביא לשלום עולמי, לו יכולנו לחיות בבטחה בלי שנפגע אחד בשני בצורה אכזרית זו או אחרת, לו יהי.

ספר מצוין, מצמרר ומרתק המעביר את הזוועה שבמלחמה בכלל והפצצה האטומית בפרט. מעבר לסיפור של הפצצה, ההרס, הסטטיסטיקות והנתונים, מופיעים סיפוריהם של ניצולים יפנים שמתארים בפשטות, כמעט באופן יבש, את ההתרחשויות בזמן ההפצצה. מפתיעה גם הבלגתם הבלתי מובנת על הזוועות שחוו. להזכיר לכולם את האיוולת וההרס שבהרג.

קראתי וקראתי וקיוויתי לעוד במשך יותר ממחצית הספר וזה לא הגיע... לא אוהבת להניח ספרים באמצע ולכן אסיים אבל מלבד הרצון הגדול שזה עשה לי לקרוא עוד על ההירושימה (יותר מנקודת מבט סטטיסטית והשלכות הפצצה על האדם והסביבה), לא התחברתי לכתיבה של הסופר. הסיפורים עצמם מרגשים וכואבים...