אמונה ירון היא ביתו של ש"י עגנון ומי שהוציאה ספרים רבים של עגנון לאחר מותו. לעגנון יש יותר ספרים שיצאו לאחר מותו מאשר בחייו וזו אמונה ירון שעומדת מאחורי עריכתם והוצאתם לאור. היא עמדה בפני ביקורות רבות שטענו שלא הייתה לה זכות להוציא ספרים בשם עגנון לאחר מותו. היא מסבירה היטב שזו הייתה בקשתו של עגנון ממנה להוציא לאור את עזבונו לאחר מותו וכך עשתה. עגנון טען בשנותיו האחרונות כי מה שלא פורסם טוב יותר ממה שפורסם.
מי שבא לקרוא ספר זה מן הסתם מחפש מידע חדש (אולי עסיסי ושלא פורסם עד היום) בהקשר של חייו של עגנון. אמונה כותבת כבר בתחילת הספר שהיא לא כותבת בספר רכילויות או מידע אינטימי מידי ואפשר כמובן להבין אותה. הספר לא חידש לי הרבה על חייו ועבודתו של עגנון (ואני לא חוקר של עגנון וגם לא קראתי יותר מידי ביוגרפיות עליו), הוא כן חידש בפרטים הקטנים והמעניינים שאמונה כתבה על הרגלי עבודתו, סדר יומו, יחסיו לסובבים אותו, מידע על הספריה שלו וספרים שאהב, מידע שרק מי שבאמת היה קרוב אליו יכול היה לדעת. מהבחינה הזאת זו קריאה מצויינת.
לא אהבתי פרקים שלמים שאמונה כתבה על חייה, חיי בעלה וילדיהם, עבודתה, הספרים שכתבה וניסתה לכתוב, מידע זה לטעמי היה מיותר, אותי עניין מה שהיא יודעת על עגנון, אך אפשר להבין אותה, היא בחרה לקרוא לספר "פרקים מחיי" ולכן לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה מובן משמו של הספר. העמודים האחרונים כוללים ארבעה סיפורים קצרים של אמונה, גם הם מיותרים. לסיכום שווה קריאה לרוצים להכיר את סיפורו של עגנון ומשפחתו מזווית אחרת.