לפעמים הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר, לשוב אל העבר ולצפות בעיניי בהיסטוריה היהודית והישראלית. להיות עדה לכל האסונות, לכל השמחות שפקדו את מדינתנו מרגע הקמתה. לראות כיצד משפחתי חייתה כאן, בימים ההם שהיו מעט רחובות, מעט מכוניות, והרבה מאוד חולות.
לחרוט בתוך תוכי את הימים ההם מבשרי שלי ולא מתוך ההיסטוריה או סיפורים משפחתיים שרצים ברבות השנים.
הימים הם ימי מלחמת יום הכיפורים. צבאות ערב מכתרים את ישראל הצעירה מכל עבר. המלחמה מתרחשת שנים לא רבות לאחר מלחמת ששת הימים בה ישראל הקטנה עשתה את הבלתי אפשרי וניצחה לאחר שישה ימים בלבד. במלחמת יום הכיפורים מתרחש ההפך. תחושת התבוסתנות מופצת באוויר, לצד הפחד והאימה מהעתיד לבוא.
מיום המחר שאין לדעת מה ילד. כל אדם חי לעצמו, כל ילדי ישראל נפוצים אל תוך בתיהם בשעת ערב מוקדמת ואעזקות מחרישות אוזניים מיללות, עולות ויורדות, וכל הארץ כמרקחה. האדמה רועדת תחת הרגליים והחיים כאן אינם בטוחים. אין לדעת מי אויב ומי אוהב. מי יושיט לך פרח ומי ינעץ בך סכין.
באי וודאות תהומית שכזאת, של כוח צבאי ואזרחי מעורער חיה שולה. אישה צעירה ויפה שלצד המלחמה המאיימת היא מתמודדת בגפה עם בנה, עידו, הסובל מפיגור שכלי ובעלה מורדוך לקח את דבריו והתייצב כחייל במלחמה. לא מספיק האסונות הניתכים עליה, היא אנוסה להסתיר בביתה, בהעדרו של בעלה האהוב, את פתחי, משורר לאומי ערבי נערץ שיחסו אל היהודים אינו חד משמעי.
שולה היא חברת ארגון שמאלני, ארגון ששותפים לו ערבים ויהודים, כולל הוריה ובעלה מורדוך, אך במציאות הישראלית, כידוע לכם, אין הדברים פשוטים אלא מורכבים ולכן כבש ידור עם זאב ולהפך. נוכחותו של המשורר השרמנטי מאיימת על שולה במישורים רבים: זה המיני וזה הלאומי. היא יהודיה והוא ערבי אך היא אישה נשואה והוא גבר מאורס לאחת כסלה אך ערבייה כשרה.
כאשר קוראים את הסיפור אשר בחר לגולל לעינינו מיכאל ישר מזדקרת לעינינו חוסר רצונה של שולה בפתחי, כבר מראשית היצירה אנו רואים את חששותיה כלפיו, היא מהלכת על ביצים לידו ומשתדלת לא להחריד את המפלצת מריבצה. גם פתחי מרגיש כי באמצעות שהייתו שם טמונה פצצה שאסור שתתפוצץ לאור המצב הבטחוני והמדיני הרגיש.
עם שונותם של שולה ופתחי, דווקא ראיתי קווי דמיון ביניהם למרות הלאום השונה ביניהם. שניהם שונים. לה יש בעל עם פוסט טראומה לאחר שנות מאסר ארוכות בחוץ לארץ ובן חריג והוא משורר ערבי שאומנם ליבו חזק נטוע בצערו של עמו הפלסטיני אך הוא חי בישראל ומטבע היותו ככזה הן אצל הערבים והן אצל היהודים אין הוא בן בית אמיתי. את חוסר השייכות הזאת מגדיל להדגיש סמי מיכאל לכל אורכה של היצירה לא רק על ידי דמויות השניים אלא גם באמצעות חברתה של שולה, שושנה, הנשואה לערבי, אומנם נוצרי, אך עדיין ערבי, ולה שלושה ילדים ששניים מהם רואים עצמם כערבים והשלישי ערבי. מלחמת עולם מתחוללת בתוך ביתה ובכל אמתלה היא בורחת אל בית חברתה שאינו טוב משלה.
ניכר שהדמויות מבולבלות וחשות בעוצמה את תלישותן. אין הן שייכות לשום מקום, לא באמת.
בשלב מסוים, בתחילת הסיפור, מפגיש הסופר את הקורא עם קורות הערבים הפליטים במחנות הפליטים אל מול אלה של ערבי ישראל שידעו רווחה וכיצד הערבים אינם שייכים לבני עמם וגם להם יש חיכוכים, חוסר הסכמה ועוינות בינם לבין עצמם. דוגמא קלאסית לכך היא פואד, בעלה של שושנה, שאומנם הוא ערבי אך חבריו לעבודה מקטרגים אותו שיהודי הוא יותר מערבי, כך גם פתחי רואה אותו, אותו פתחי שבאופן אירוני מוצא מחסה אצל יהודיה שבעלה הלך לקטול ערבים.
הסיר מעולם לא היה מבעבע יותר מבימי מלחמה ועוד כדוגמת מלחמת יום הכיפורים, הערבים והיהודים מתגוללים בתוך הרפש הפוליטי, המדיני, צמודים לרדיו, מחליפים מהלומות מילוליות ולא יודעים מה יוליד יום. אויבים גרים בכפיפה אחת. אלה רוצים בהשמדת אלה ואלה רוצים בהשמדת אלה. כולל הוריה המתחסדים של שולה שמקימים קול צעקה כאשר שולה מפקפקת בתפקידה כאשת חסות לערבי נמלט אך צוהלים בליבם כאשר נשאה את מורדוך שחום העור והשרוט נפשית אך לא ערבי.
לעניות דעתי, הביקורות אודות הספר הגורסות שהספר ניסה להוציא את היהודים אשמים ביחסם לערבים אינו נכון. אומנם היו אמירות כאלה בסיפור שגרמו לי להרמת גבה ואף לתרעומת אך הספר, יחד עם זאת הציג יפה את הצד היהודי שנפגע לא פחות מהערבים, ואם לא יותר. צדו הנפסד של היהודי מגולם ביתר שאת עם רמי, אהוב נעוריה של שולה, עם בעלה מורדוך, שבתור נפגע נפש מקפח את גופו במלחמה בעוז ושמחה, וכמובן טוביה השכן, שלא רואה רק ביהודים את האשמה אלא גם בערבים.
הספר הוא ספר של ארבעה כוכבים שכן הוא מתאר בצורה פיוטית, יפה ונוגעת את המאורעות ההם, את הקלחת הבוערת של העמים שטבחו זה בזה ורצו או לא רצו במותם של אלה. מציג היטב את שני הצדדים שיש למטבע ואת מורכבות הנפש היהודית- ערבית שיום בהיר אחד שותה תה עם חברה בניחותא חסרת דאגות ולאחר מכן השתיים כותשות זו את זו במלחמה תמידית ומחזקת זאת העובדה שאת יצועו של המשורר פתחי גודשות נשים יהודיות בלבד או שמא מדובר במעין רצון לא מודע לכבוש את נשות האויב?
כך או כך, ספר טוב. בועט היטב בבטן הרכה ולי אישית עורר הרבה כעסים שגרמו לי לרצות להניחו בצד ולא לשוב אליו לעולם אך אהבתי שניים מספריו של סמי מיכאל והחלטתי להעניק לו הזדמנות נוספת שהשתלמה מכיוון שעל אף חוסר הנוחות בקריאתי אותו יצאתי טעונת הרהורים ואף נרגשת לפעמים. מאוד הזדהיתי עם דמותה של שולה שאהבה את בעלה אך שודלה להקשיב לאירגון, אהבתה למורדוך פגוע הנפש שהשתדלה להרגיעו בעת ביעותי הלילה ובה בעת התקוממה לו כאשר זנח אותה לטובת המלחמה עם ילד שכזה...ואויב-ידיד שכזה בביתה...
כאשר זכרונותיה מרמי, אהוב הנעורים, הלוחם אמיץ הלבב, לא מש ליבה...לשניהם היא דואגת ועל שניהם חושבת ללא הרף. כך שאפשר להבין כי הדמויות לא חצויות רק מבחינת לאומיותן אלא מבחינה אישית ומשפחתית שמתמזגת למישור הלאומי, כל זאת מתובל בפסקאות מפע לפעם של דברי מורדוך בגוף ראשון על עברו, על תנאי השבי המחרידים ועל המדינה היחידה שהסכימה לקלוט אותו ולאסוף אותו אל בין זרועותיה, מדינה שלמענה יכל להקריב את חייו, למענה אפילו יהרוג ערבים.
אותו מורדוך הוא נוכח-נפקד כאן בספר, אין הוא מופיע כדמות אלא כצל מטושטש של זכרונות עבר שלו ושל שולה, כמו רבים שקיפחו את חייהם קיפוח אפשרי למען אדמה זו.
"בערב קיץ אחד יצאו לאור הירח אל החוף. הסירה שולה את סנדליה והלכה יחפה על החול הרטוב, וקצף הגלים מכסה את קרסוליה. פתאום בא גל גבוה והיא נמלטה בצווחה הישר אל זרועותיו של רמי, ונחלצה וחזרה אל הקצף,."
" ואני נמלט אל אולם מלא נשים מחרישות, פניהן נפולות ועיניהן מזוגגות."
