את "אנה קרנינה" קראתי בפעם השניה בחיי ב-2017. הקריאה הזאת פתחה בפני דלת לחוויה יוצאת מגדר הרגיל, שתחילתה במציאת אי-התאמה בספר וסופה, שנה אחר-כך, בביקור בלתי נשכח במוסקבה ובאחוזתו של טולסטוי, יסיניאה פליאנה.
אבל זה היה כבר לפני חמש שנים.
הטריגר לכך שאני נדרשת לספר היום היא שהורי צפו אתמול בערב בעיבוד של הרומן שמעלה תיאטרון "גשר". אמי קראה את הרומן, אבי - לא. אמי התקשרה אלי הבוקר מזועזעת, וסיפרה לי שההצגה היתה איומה ונוראה. היא ממש רתחה (בדרך כלל היא יקית צוננת למדי). קצת התפלאתי, מפני שההצגה הזאת קיבלה מחמאות מקיר אל קיר, והעלתי את הסברה שאולי זה היה פשוט ערב לא מוצלח (דבר שקורה לא פעם בתיאטרון). אמי התעקשה שהבימוי, המשחק של כל הדמויות והתפאורה היו פשוט גרועים, ושבמשך כל ההצגה שאל אותה אבי אם זה באמת כך ברומן, כי בעינייו זו היתה פשוט טלנובלה ולא יותר. בקיצור - מפח נפש.
לא צפיתי בהצגה ואני לא יכולה להביע את דעתי עליה, אבל אני יכולה בהחלט להבין את הבעייתיות של כל עיבוד של "אנה קרנינה" למדיה אחרת. הבעייתיות הזאת היא בעיניי ההוכחה שטולסטוי עשה כאן מלאכת מחשבת של כתיבה שאין בה דבר מיותר: הסיפור של אנה וורונסקי מול הסיפור של לוין וקיטי, שמאירים אחד את השני באופן אמביוולנטי מאוד, וכן כל שאר הסיפורים הצדדיים, שהם אמנם משניים אך השמטתם בלתי נסבלת בעיניי, כולל תיאורי האחוזה של לוין והתחבטויותיו האידאולוגיות. בלי כל אלה, לא ניתן לחדור לעומקה של היצירה הזאת שהיא טרגדיה מודרנית ובטח לא "רומן רומנטי", כי אין בה שום דבר רומנטי, רק אידיאליזם שאינו ניתן למימוש ושלא ניתן לוותר עליו.
החוויה ה"אנה קרנינית" שלי לימדה אותי המון על טולסטוי וחייו, על אופן הכתיבה שלו, על מקורות השראתו ועל מקורותיה של דמותה של אנה (למתעניינים ולבעלי מינוי לעיתון "הארץ" הדיגיטלי, אתם מוזמנים לקרוא מאמרים שפרסמתי בעניין זה).
אבל דבר אחד נותר לי כעין תעלומה: בעוד שלרוב הדמויות נתן טולסטוי רקע משפחתי ומעט היסטוריה, דווקא על אנה קרנינה איננו יודעים כמעט דבר. יש לה אח בשם סטיבה, אבל הקשר הרגשי בינהם מוזכר מעט מאוד, ומה שאנו מקבלים מהסופר הוא תיאור מעורפל של יתמותה של אנה ושמישהו השיא אותה לקרנין.
האם פספסתי משהו? מישהו זוכר משהו אחר? (ראיתי באתר שמישהי התחילה לקרוא את הספר לפני שבוע וחצי)
אני חושבת שהיעדר הפרטים הללו מעוררים מחשבה. הם הופכים את אנה, במתכוון או שלא במתכוון, לדמות תלושה, כמעט מיתית.

שנים שכב הספר הזה בספריה שלי ולא היה לי שום ענין, בסוף החלטתי שזהו זה ולא הצטערתי לרגע.

הספר הזה הוא מעין החטא ועונשו.
טולסטוי מספר לנו את סיפורה של אנה קארנינה אישה מקסימה, אשת חברה נשואה בשלוה אך לא באושר ואמא לבן שרגילה לפזר את קיסמה וקצת לפלרטט, שאחיה השובב מזמין אותה לבוא ולעזור לו להשלים עם אשתו שעייפה מבוגדנותו. היא מגיעה ברכבת וכאן היא פוגשת את ורונסקי והם מתאהבים אהבה גדולה ונואשת.
כל זה קורה במאה ה-19 הפוריטנית והחברה מעקמת אף.

לעומת זה יש בספר סיפור שני של קיטי הטובה ולווין שהוא אפשר לאמר בן דמותו של טולסטוי, בעל אחוזה ואיכר פשוט אך משכיל (טולסטוי אף הוא היה עובד אדמה בין היתר), טולסטוי מעניק ללווין הנ"ל תכונות חיוביות למכביר: ישר, חרוץ, מתחבר עם האיכרים הפשוטים ובקיצור ממלא את חובותיו, בקיצור קל לאהוב אותו.

טוב, בואו נאמר שסיפור שני הזוגות בא להראות מה נכון ומה לא נכון, שכר ועונש, מי שמוסרי ושעושה את שצריך נשכר ומי שבועט בכללים נשבר. בזמן שקוראים נסחפים אך לדעתי יש כאן מן ההטפה לחיי משפחה תקינים וחרוצים. אין בעיה צריך לזכור שעד לפני חמישים שנה זאת היתה הגישה.

הספר מעניין למרות שקראתי מהדורה עתיקה.

בחנוכה הזה הצבתי לעצמי משימה לסיים את הספר המופלא הזה.מהרגע שגיליתי אותו בספריית בית הספר החלטתי,"אותך אני אקרא בחנוכה!".
שקדתי ארבעה ימים וקראתי את הספר כולו.

מבחינת עלילה,מוצגים שני זוגות-אנה קרנינה וורונסקי,קיטי ולווין.אנה לכודה בנישואין בלי אהבה,עד שהיא פוגשת את ורונסקי.הם מתאהבים,והיא מחליטה לצאת נגד החברה (שכמובן לא מאשרת את מה שהיא עושה וכל הטרקלינים מלאים בנסיכות בלות שמצקצקות בלשון).היא נפרדת מבעלה (לאורך הכרך השני קיים עיסוק בשאלת הגט) סופית לאחר שהיא נכנסת להריון מורונסקי.הם עוברים לחיות בחו"ל,תוך שאנה נוטשת את בנה.
לעומת זאת,מוצג לוין,בעל אחוזה כפרית,אוהב את הכפר שמאוהב בקיטי.קיטי בהתחלה מחוזרת ע"י ורונסקי (אותו היא מעדיפה),אבל אחרי שהוא דוחה אותה היא פונה ללוין (שבינתיים הספיקה לדחות את הצעת הנישואים שלו,ואחרי זה להסכים לה).

אבל לא בגלל העלילה שלו הספר נחשב ליצירת מופת.אלא בגלל העיסוק בשאלת האושר,שמתחילה עוד מהמשפט הראשון של הספר.טולסטוי מראה פה תמונה שאינה חד משמעית,כי מצד אחד הוא מראה שמי שמחליט להעמיד את רצונו מעל הכל (כמו אנה) סופו יכול להיות מר (בסוף הרומן אנה מתחילה להיות קנאית ולבדות דברים עד שלבסוף היא מתאבדת בקפיצה למסילת רכבת),אבל גם מי שמתפשר על אהבתו לא שמח בחלקו (למשל אחותה של קיטי,שבעלה בגד בה אבל היא החליטה לסלוח לו.לאורך הרומן היא מביעה שוב ושוב את קנאתה באנה שעשתה כרצונה.האבסורד הוא שאנה היא זו שיעצה לה להישאר עם בעלה...).
ומלבד העיסוק בשאלת האושר,מוצג פה רומן חברתי.וכיאה לרומן חברתי,קיימים בו כל כך הרבה דמויות,שקשה לזכור אותם.על כל דמות הלביש טולסטוי אידיאולוגיה,ודרך הדיאלוגים ביניהם מביע טולסטוי ביקורת ודעה אישית,אבל גם מעלה לשיח הציבורי נושאים עכשווים (לאותה תקופה כמובן).

הטענה היחידה שלי היא לא כלפי הסופר (חס ושלום),אלא שיצא כך שמצאתי את עצמי עם העותק הנ"ל,שהודפס עוד לפני שההורים שלי נולדו.כך מצאתי את עצמי עם תרגום קצת ארכאי,כמה טעויות דפוס (שגיאות כתיב,חזרות על אותה מילה פעמיים).אז אם אתם בוחרים לקרוא את הספר,תוודאו שמדובר במהדורה קצת יותר עדכנית..

ואם לסכם במילה אחת:גאוני.

רומן גדול של סופר גדול. הספר מספר את סיפור חייה של החברה הגבוהה ברוסיה של החצי השני של המאה ה- 19. ומתמקד במיוחד בשתי דמויות: אנה קרנינה אשה נשואה ואם לילד, שחייה עם בעלה נטולי אהבה וכשהיא מתאהבת באציל אחר חייה עוברים שינוי מטלטל. ודמות משנית של קיטי, בחורה צעירה, שבתחילה דוחה מחזר אחד המציע לשאתה ומקווה שהמחזר השני יבקש את ידה. אך מתאכזבת כשהמחזר השני נהפך לאהובה של אנה קרנינה. טוסטוי חושף ומתאר את בני האדם על תכונותיהם וחולשותיהם. ודרכם מאפשר לקורא להביט הן באנשים והן בסביבה ובארץ בה הם חיים.

לא יודע איך סופר כותב ספר אלמותי כזה.

יום יום קראתי קצת ועוד קצת מהספר עב הכרס הזה, ומה שאהבתי זה שממש חשבתי והרהרתי עליו במהלך היום.

טולסטוי נכנס לראש של מגוון דמויות, כשלי נותר הוא רק להנות מהעולמות העשירים בפשטות שלהם.

בחרתי בתרגום הישן (יצחק שנהר) יותר של 'אנה קרנינה' מכיוון שאני אוהב מאד תרגומים ארכאיים כאלו שיש בהם תיאורים מופלאים כמו "גלגלים מגריסים בחצץ", "הקציצות נימוחו בפי אוכליהן" וכדומה.

אני חייב להביע הסתייגות מנפולת האהבה הענקית לאנה קרנינה, מדובר בטלנובלה רוסית כתובה היטב בעלת דמויות מעניינות, אבל מאד קשה לעקוב בעלילה על פני הדמויות בעלות השמות הבלתי נגמרים שפעם נקראים בשמם המלא\שם משפחתם\שמם המקוצר\ תיאור חיבה,

דבר נוסף שהבחנתי בקריאה בספר- העלילה מרוכזת בחלקו הראשון ובחלקו השני לא קורה כלום כאילו הכותב מבקש להאריך עוד ועוד את הספר עד בלי קץ והדבר לעיתים מרגיז, בעיקר ליקה כמוני שחייב לסיים לקרוא ספרים עד תומם. בנוסף היה לי מאד קשה עם התיאורי אידיאולוגיה הארוכים של לווין על יתרונות הסוציאליזם ברוסיה, מעמד הפועלים ושאר כהנה וכהנה תיאורים ארוכים ומשמימים.

נהנתי בעיקר מהשפה של הספר, העלילה קצת פחות 'קשורה', ישנם שלושה סיפורי אהבה מסורגים, קצת קשה לעקוב אחרי כל אחד ואחד מהסיפורים, כרוניקות היומיום הבלתי נגמרות, וכאמור, שיחות הפוליטיקה.