ביקורת ספרותית על 1Q84 - ספר ראשון ושני מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

בחרתי את הסינפונייטה של יאנצק ביוטיוב ונמרחתי על הספה בסלון בכוונה להיכנס לעולם אחר : 1Q84. אבל כמו שאינה מתאימה למונית בפקק לא התאימה לי הנגינה לקריאה – בומבסטית ורועשת ושונה מהשקט שאני בדרך כלל מוצא אצל מורקמי.
ביקורת עם נגיעות של ספוילרים.
כאשר אומרים שזו היצירה הגדולה\טובה ביותר של סופר ,משהו בי מתקומם. איזשהו צורך להוכיח שזה לא נכון ואני בא לסיפור עם סוג של התנגדות.
אני אוהב את מורקמי. קראתי את רוב ספריו. יש בכתיבה שלו איכות מיוחדת של זרימה רגועה גם כאשר מדובר בדברים אפלים. בביקורות אחרות תיארתי את הקריאה של ספריו לאכילת מעדן – נימוח בפה ומשאיר טעם של עוד . עשיר אך לא משאיר כבדות.
לטעמי, 1Q84 אינו הטוב ביותר של מורקמי ,נאבקתי בו רבות ולקח לי זמן להיכנס לקצב שלו או במקרה זה לעולמו. בחלקו הראשון אפילו שקלתי להניחו בצד ולחזור אליו בזמן אחר.
היה קשה לי עם הקשר בין שתי הדמויות הראשיות. זה סוג של קשר שאם היה זה סופר אחר ואם לא הייתי זורם עם הקטע של גורל הייתי סוגר את הספר בקריאת "נו באמת".


עם זאת ,זה עדין ספר מרשים שהשאיר את חותמו עלי והולך איתי גם אחרי שנגמר. אם להשוות תחושות קריאה אז הן דומות לאלו שהיו לי ב"קפקא על החוף".
שני הספרים ( זו טרילוגיה – את השלישי עוד לא קראתי ) מסופרים לסירוגין מעיניהם של אאוממה וטנגו – שני גיבורי הסיפור.
שני הסיפורים הולכים ומתקרבים אחד לשני ככל שהסיפור מתפתח ולקראת סופו מסתובבים זה סביב זה, אולם לא באמת נוגעים.

.יש בדמויות המורקמיות ( בעיקר הגבריות ) משהו פסיבי – לאו דווקא במובן שאינן פועלות אלא יותר במובן שהן נותנות לחיים לנווט אותם ומוכנות לזרום עם מה שבא בדרכן – טבעי , על טבעי או סתם מוזר. יש בזה משהו שבחיים היה יכול לקומם, שלא לומר לעצבן, אותי אבל בפנטזיה יש בזה משהו משחרר ומעורר קנאה: לשים בצד כבלים של פחד , ביישנות , בושה או דעה קדומה ולהגיע למחוזות הזויים ומעניינים שבדרך כלל לא הייתי מגיע.
מהבחינה הזאת טנגו הוא הדמות הכמעט קלאסית של מורקמי – הן מהיותו גבר והן מאופיו לפחות בספר הראשון.
אאוממה היא סוג של אנטיתזה לפאסיביות- היא מתעצבנת מכל היסוס או תשובה שלא במקום ושולטת בצורה מלאה בחייה – או כך נדמה בהתחלה.
בנקודה מסוימת מתחלפים התפקידים בין הדמויות ואאוממה נעשית יותר ( יותר אך לא לגמרי ) פאסיבית בטבעה ונותנת לאחרים לקבוע את פעולותיה בין עם זו הזקנה או חברתה ולעומתה טנגו מתחיל להתקומם נגד הכתבות חיצוניות ( למרות שהפאסיביות נכפית עליו גם לקראת הסוף).

ברוב ספריו של מורקמי קיים וילון דק בין עולמנו לעולמות אחרים \מקבילים שמאפשר הצצות בין העולמות . 1Q84 נותן שם לעולם המקביל ולמרות שבהתחלה העולם המקביל מרגיש כאילו הוא נכפה על הסיפור, לקראת סוף הספר הראשון תולש מורקמי את הוילון ומשאיר אותנו באלטרנטיבה.



מורקמי מתכתב בספר, כמו ברבים מספריו, עם יצירות וסופרים אחרים ביניהם אורוול וצכוב. במיוחד אהבתי את המשחק עם " האקדח שמופיע במערכה ראשונה...".
מחברה שמתעסקת בתיאטרון אני יודע שיש מחזות או הצגות שבהם מופיע אקדח רק מתוך התרסה על המשפט הזה. גם גספר פורד בבואו לתאר את עולם הספרים מדגיש את העובדה שהוא מועשר על ידי דמיון הקורא אבל בפועל דל מאוד בפרטים ואין שום דבר בו שאינו נחוץ לעלילה.
המשפט הזה שזור בכל כך הרבה ספרים , מחזות וסרטים . במתוחכמים יותר משמש לתעתע ובאחרים מאפשר לחזות את נפתולי העלילה. לפני כמה זמן צפיתי בסדרת טלביזיה בלשית וכאשר החוקרים יוצאים מבית אשת הנרצח הם נתקלים באחיה העצבני לרגע. דמותו לא נראית לאחר מכן לאורך כל הפרק ומעצם זניחותה ברור שהוא הרוצח.
זה טבעי שמורקמי יתעסק במשפט זה . כמי שבספריו הדרך חשובה יותר מהסוף, יש בספריו של מורקמי אקדחים שלא תמיד יורים או שנשלפים מהר יורים ונותרים מאחור.
האם מורקמי יורה באקדח או לא ? אני משאיר את זה לספר.

מורקמי מתכתב גם עם מבקריו בספר. טנגו קורא ביקורת על ספרו ובה לצד השבחים כתוב שהקוראים נשארים בבריכה של סימני שאלה וזו רשלנות מצד סופר. על כך מהרהר טנגו :
" אם סופר מצליח ליצור סיפור בנוי בצורה מעניינת מאוד , וסוחף את הקוראים לקרוא בו עוד ועוד , איך אפשר לכנות סופר כזה רשלן"
הדבר שעשע אותי ואני כמובן מסכים איתו.
ההתרשלות העיקרית שאני כן מוצא בספר היא שיש מעט מאוד תיאורי הכנת אוכל – פיתחתי תאווה לאלו. יש משהו קסום ומהפנט בדרך הכנת האוכל היפנית.

יש עוד רבות לכתוב על הספר ויש לו רבדים רבים שבוודאי לא הכרתי אבל אסתפק בזאת.

בעברית כאמור יצאו שני הספרים הראשון באריזה של ספר אחד ולמרות שהספר השני נגמר בסוג של רעידת אדמה כשהאבק עדין לא שקע מבחינתי זה מספק. אם לא הייתי יודע שיש עוד חלק לא היה מפריע לי להשאיר את הסיפור בכך.
אני אקרא את השלישי באנגלית רק כדי להשוות בסגנונות התרגום , אבל לא עכשיו – לעת עתה אני מסופק.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על 1Q84 - ספר ראשון ושני