ד"ר אורי שורצמן עשה משהו שרבים מאיתנו רק חולמים לעשותו. במקום לחיות חיים "נורמליים" וסתמיים למדי של עבודה, משפחה, צריכה, נהנתנות וסיפוק המאוויים האישיים, הוא קם, עשה מעשה והלך לעזור במקום שבו זקוקים לעזרה יותר מכל מקום אחר בעולם - גאנה שביבשת אפריקה.

בספרו המקסים והמרגש "רופא לבן אלים שחורים" הוא מתעד חלק מחוויותיו כרופא ביערות הגשם של אפריקה, באזורים הנידחים והעניים ביותר ביבשת, בהם אנשים חיים מתקציב של פחות מדולר ליום, מצב שמוגדר ע"י האו"ם כעוני קיצוני (לידיעתכם, כמיליארד אנשים בעולם נמצאים בקטגוריה זו, מיליארד! ואנחנו מקטרים...)

ד"ר שורצמן הוא רופא פסיכיאטר, ולכן, הוא החליט להקדיש חמישה ימים בשבוע לעבודה רפואית "רגילה", שכוללת למעשה כל טיפול ופרוצדורה הנחוצים לפונים: חיסונים, זריקות, ניתוחים פשוטים, טיפולי שיניים, לידות, הכשות נחשים וחרקים, שברים, מחלות כרוניות, מחלות מדבקות, איידס, מלריה, עגבת ועוד ועוד...אך את יום העבודה השישי הוא החליט להקדיש לרפואת נפש. לשם כך הוא הקים מרפאה ניידת שיצאה לטפל בחולי נפש במרחבי האזור הסמוך לבית החולים המיסיונרי בו הוא עבד.

שורצמן מתאר את המפגש עם החולים המקומיים, את אורח חייהם, השקפותיהם והתפיסה שלהם לגבי מחלה, גוף-נפש ומוות. הוא מודה שהוא הגיע שטוף בדעות קדומות ותחושת עליונות, אך עם הזמן הוא למד להתקרב לתושבים המקומיים, להכירם וגם ללמוד מהם.
הוא מפגין צניעות יוצאת דופן, ענווה ופשטות. פשטות של אדם שבא לתרום, אך יצא ניתרם והוא מודה בכך ומכיר תודה.

הספר פותח אשנב לתפיסות שונות שאינן מתיישבות עם התיאוריות הפסיכולוגיות המערביות מבית פרויד וממשיכיו עליהן כולנו גדלנו. אין הדבר אומר ששורצמן שופך את התינוק עם המים וטוען שיש להיפטר מן הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המערביות, אך הוא בהחלט מטלטל תפיסות מקובלות וגורם לך לחשוב באופן שונה על דברים שניתפסים כמובנים מאליהם. כמו למשל הצורך "הטבעי והבריא" להינתק מן ההורים, המהווה מוסכמה בסיסית ברפואת הנפש המערבית. רעיון זה נחשב מופרך לחלוטין, לא טבעי ואף חולני בחברה הכפרית האפריקאית המקדשת את ערכי המשפחה וסוגדת לאבות ולאימהות הקדמונים הממשיכים לשמור על צאצאיהם ולהיות מעורבים בחייהם באופן פעיל גם בהווה.

לרוב אינני מצטטת מספרים, אך במקרה זה אחרוג ממנהגי ואצטט את ההקדשה המרגשת:
"ספרי מוקדש לשתי נשים מהכפר אסאפו:
לאקויה סה, הכוהנת של אל הנהר, אשר הצילה את תושבי הכפר מהרעלות של בארות המים, כשפי ג'ו-ג'ו, שיטפונות, חמדנות ורוע אנושי. מתה ממחלת המלריה בשנת 2006, לפי החלטתו של האל שלה.
לאנטבמה, מוכרת לחם בשביל המתפתל אל בית החולים המיסיונרי. בכל בוקר נטלה מעיסת הבצק אשר פרנסה אותה ואת ילדיה ואפתה כמתנה סופגנייה לבתי, אמרל. מתה בשנת 2004 מסיבה לא ידועה, אבל עד היום טעם הסופגנייה המתוקה, טעמה של אהבה, עדיין נותר בפיה של ילדתי."

לא נותר לי מה להוסיף, הדברים מדברים בשם עצמם.

לכו לקרוא.

נב התחלתי לקרוא את הספר ביום הכיפורים - בחירה הולמת ביותר.

אתם מכירים את השאלה הילדותית הזו, שנשאלת בתכניות אירוח של חצות לילה, או לחלופין בנסיעה פקוקה במיוחד, עם ילדה סובלנית במיוחד. המראיינים מנסחים את זה בערך כך: "אם הייתה ניתנת לך הזדמנות לשוב בזמן, ולראות תקופה כלשהי בהיסטוריה, לחקור אותה במשך תקופה ולחזור לספר לנו, באיזו תקופה היית בוחר?!". התשובות, בדרך כלל ישקפו את האג'נדה של המשיב. סטודנט מרשים, ישאף לראות את רגע כיבוש הבסטיליה, רב וכומר ישאפו אל תקופות התנ"ך, לוחם-חירות יתגעגע אל מרתין-לותר-קינג, ומוסיקאי בינוני, לא יוותר על כרטיס כניסה למופעי הפריצה של פול מקרטני.

אז בא נדבר רגע על האופציה של המאמינים. על תקופת הנביאים, השדים, האותות והמופתים. לא הייתם רוצים לראות ים נבקע לגזרים; מצורעים נרפאים; מים ודגים מחולקים; ושדים מסולקים?! בכלל, האם חשבתם פעם, לאיפה נעלמו כל היצורים הללו שסייטו את חלומם הקולקטיבי של אבותינו ואבותיהם?! כמובן-כמובן, הכי קל, לתרץ בפשטות מתנשאת. לדחות ולגחך: הבל הבלים, הכול הבל.
כמי שמילא כריסו בסיפורי מופתים פנטסטיים, רוויי פולקלור ונעדרי גבולות: כרכרות מזנקות באוויר בקפיצת הדרך, מכשפות מסולקות על ידי שמות ומלאכים, ופריצים רשעים שמתים באיומות שבמיתות ובמכוערים שבייסורים, תמיד היו השאלות מציקות ומפריעות. האם אכן המרחב שלנו הצמיח את אותם סיפורים נהדרים? והיתה השאלה מנקרת ומעצבת, ועדיין.

לא תאמינו. בזמנינו, כן-כן במאה ה-21, ישנו מישהו שמצא את אותה מכונת-זמן, שהשיבה אותו אלפים לאחור. רופא מיוחד, איש של שליחות מדהימה, אורי שוורצמן שמו. הוא חזר לשם. לתרבות ההיא, שרואה את הכול במימד אחר לגמרי. הוא פגש במכשפות, הכיר את כוחן המופלא ואף מדד אותו בכלים מדעיים מודרניים. ולא, זאת לא פנטזיה נוספת. הוא עשה את זה. הוא היה שם, יש אפילו תמונות.

למי שמתייסר עם שאלות העל-טבעי, ומחפש עוד דרכים נוספות להבין את חוסר ההבנה, חובה לקרוא את הספר המצוין הזה. הניסוי של ד"ר שוורצמן מרתק בכל רגע. כמה הוגים והוזים, השחיזו כישרונות במאמץ ליצור פגישות ההיפותטיות בין דמויות קדמוניות כמו ישו ושליחיו, לבין פסיכיאטר מוסמך. בספר 'רופא לבן אילים שחורים' מסופר על מפגשים דומים, אלא שהם אכן התרחשו במציאות.
ניסתם לדמיין מה קורה לנביא אזורי שטועם כמה שבועות גלולות פרוז'ק? או מה מקורו של טקסט משובח בצרפתית מלוטשת, כשהוא יוצא מפיו של יליד מקומי שמעולם לא שמע את השפה? עד כמה מוחשיות דמויות של גמדים מתרוצצים בבהילות ומנגחים קירות? או התחבטתם פעם בשאלה, מה מועיל יותר כדור פסיכיאטרי, או ליטוף של מכשפה?

השאלות המפעימות הללו, הגיעו עטופות בדמויות חיות לשולחנו של הפסיכיאטר הישראלי אורי שוורצמן בשליחותו במעבה יערות הגשם של גאנה. ההתמודדות שלו, מתוך אהבה וחוסר התיימרות מפעימים. את מקצתם הוא כתב בראליסטיות מצוינת בספרו הנזכר.
לאנשי השחור-לבן, צפויה אכזבה. אין כאן פתרונות וודאיים. המחבר, מתרחק מכל ניסיון שכזה. הוא לא רואה את עצמו כשיר לשפוט. הוא רק צופה ומביט, מסייע במקום שאפשר, ומסתייע ברפואה המקומית במקום שאי אפשר.
מי שיחפש את הטיות השורש 'פרימיטיבי' בהקשר של התרבות המקומית דשם, לא ימצא. הספר לא מתיימר לקבוע מי הפרימיטיבי ומי המתקדם. הוא כמעט לא משווה, את זה עושה הקורא, בעדינות ובזהירות. בסופה של קריאה, נפתח פתח צר כחודו של מחט. שום דבר לא מוחלט.

ובכל זאת כדאי לקרוא. להרחיב תודעה, ואולי להבין עוד מעט מן העבר הקסום והמסתורי.

ד"ר אורי שורצמן הוא פסיכיאטר ו"אפריקנופיל", שעבד מספר שנים בשולה (אוף, המילה בוטלה, חזרה להיות פריפריה) הכפרית של גאנה, בבית חולים כפרי שלא צריך לעמוד בשום סטנדרטים, משום שעדיין לא נקבעו סטנדרטים מתאימים לבית חולים שאין בו מים זורמים, החשמל מגיע או לא מגיע מגנרטור, החולים שוכבים שניים או יותר במיטה אחת, וחסרי המזל שוכבים על הרצפה. שיירות נמלים זוחלות בחדר הניתוח, ולפעמים מגיע לשם נחש ממבה ומכיש חולה למוות.
ד"ר אורי שורצמן לא נשאר במצב "נבדל" מן האוכלוסיה בה הוא מטפל. הוא חי עם האפריקנים, ביחד עם אשתו הרופאה וביתו הפעוטה, באותו הכפר, באותם תנאים. הוא מספר: "בעבודה כרופא ופסיכיאטר בין עצי הבאובב וההובנה של יערות הגשם, איבדתי את הבלעדיות על חוכמת הרפואה. שוב לא הייתי סמכות טיפולית מוחלטת המתערבת בחיי אחרים כפי שהתרגלתי לחיות בישראל, אלא שימשתי כאופציה טיפולית אחת בין דרכי ריפוי רבות ושונות".
כעבור זמן מה, מבין הרופא הישראלי כי מטופליו אינם רואים את הרפואה המערבית כעדיפה על הרפואה העממית המקומית. כפסיכיאטר, הוא רגיל להאזין לתיאור המחלה מפי המטופל, ולנסות להבין גם את הסאבטקסט. הוא מגלה ענין רב בצורה בה מבינים מטופליו את מחלתם וגורמיה, וחוקר לעומק גם את שיטות הריפוי העממיות השונות. בספר הזה הוא חולק עמנו את הרשמים והתובנות שרכש באפריקה, ומציג לנו פסיפס אנתרופולוגי צבעוני ומרתק של עולם האמונות, הדעות והפרקטיקות הנוגעות למחלה ולרפואה באפריקה.
הכנסיות השונות שולחות מיסיונרים כדי להביא את בשורת ישוע המושיע לעובדי האלילים האפריקניים, וכך, אמונותיהם של האפריקנים הם תערובת של אמונה נוצרית ואמונות אפריקניות עתיקות. האמונה בשדים שרירה וקיימת, אבל כיום השדים הם שליחיו של השטן. מחלת נפש נגרמת מהשתלטותם של שדים על גופו של החולה, אבל הכומר יכול לגרשם ע"י קריאת פסוקים מן התנ"ך.
נערה צעירה בהריון האמינה שהעובר הוא בנו של השטן, ולקתה בדיכאון. כומר אפריקני צעיר ישב לידה ימים שלמים, וקרא באזניה מכתבי הקודש, וכך נרפאה. לעובדה שהכומר היה צעיר נאה ועדין לא היה, כנראה, כל קשר לריפוי.
האמונות העתיקות כוללות גמדי יער, המזיקים ואפילו הורגים את המנסים להכנס לטריטוריות שלהם.
מכשפות – שהן הגורם העיקרי לרוב המחלות והפגעים. בהתאם, הדרך הנכונה לרפא את המחלה היא פניה למכשף/ה טוב/ה שיבטל את הכישוף הרע.
אלי יער, אלי נהר ועוד אלים של תופעות טבע שונות, ולכל אל יש את הכוהנים והכוהנות שלו, שנבחרו אישית ע"י האל עצמו.
המתים אינם נקברים ונשכחים. הם מצטרפים אל האבות הקדומים, וממשיכים להשתתף בחיי המשפחה,
בעיקר לצורך עזרה.
ד"ר אורי שורצמן משלב בספר עשרות תיאורי מקרים של מחלות גוף ונפש, ומספר על המחלה בלשונו של החולה, ותאוריו מלאים באמפתיה ובהומור. לדוגמא: הילדה בלינדה לקתה באפילפסיה לאחר שפגשה ביער ענק אדום שיער. הרופא מוציא גלולות לטיפול באפילפסיה, ומבקש מעוזרו (בחור אפריקני חסר הכשרה רפואית) לארוז את הגלולות. העוזר עוטף אותן בדף שתלש מספר של כתבי קודש. הוא "החליט להעצים את כוחם המרפא של כדורי הפנובריטיל בכך שייספגו בקדושה של כתבי האפיפיור".

יכולתי בקלות לכתוב עוד שני עמודים על הספר, אבל אני מתחשבת.... לכן אוסיף רק, כי מדובר בספר מחכים, מענין ביותר, כתוב בכשרון רב, עם הרבה הומור, המתאר בצורה צבעונית ומלאת חיים את התרבות ואורחות החיים בכפר האפריקני, עם דגש על מחלות ומרפאים. וכיון שמדובר בספר עיוני, יש גם השוואות בין הגישה המערבית והגישה האפריקנית-מסורתית למחלות נפש ומעט דיון בהשפעות התרבותיות על מחלות נפש ועל היחס של החברה לחולה. גם זה כתוב בצורה מענינת ביותר, אלא מה?

אורי שורצמן הוא בוגר החינוך המערבי. חוץ מזה, הוא גם פסיכיאטר בהכשרתו. חשוב לציין את השניים משום שלמרות התמחותו ברפואה מערבית, עבודתו היא דווקא ביערות הגשם של אפריקה. האם יש התנגשות בין הכשרתו המערבית לבין מה שהוא רואה וחווה שם? על זה בונים ספרים טובים והספר שלפנינו טוב הן משום הנושא המדגיש את השונה והן משום המחבר. שורצמן הוא כותב רגיש ואינטליגנטי והחיבור שלפנינו מאיר עיניים.
להביא את הרפואה המערבית לאפריקה מסתבר בסופו של יום (ולאחר שנים) כהבאת עוד צורת טיפול, יחד עם מכשפות, כהני דת ומגרשי דיבוק טובים יותר או פחות. הרופא המערבי הלבן אינו נתפס כעילוי, אלא אם הטיפול שלו מצליח טוב יותר מהקוסם או כהן הדת הסמוך. גם ההצלחה אינה חד משמעית. לא תמיד ריפויו של כהן דת מצליח מהסכיזופרניה בה הוא שרוי שנים והוצאתו ממעגל הפסיכוזה נתפס כהצלחה. פתאום המטופל הוא כאחד אדם, כשרק תמול שלשום נתפס כאוטוריטה בכפרו.
שורצמן מביא לפנינו סיפורים בהם נתקל ומטופלים שעברו תחת ידיו, כמו גם מטפלים אחרים שעבדו יחד אתו. גדולתו, וגדולת הספר, שהוא מביא לפנינו את הידע שלו במלוא הצניעות הנדרשת. במקום להתנגד ולבוז למה שנראה בתחילה כמחול שדים, תרתי משמע, שורצמן בחר בעמדת התצפיתן המעורב, בחר להאמין במה שראה, להשתתף כאחד הכפריים במסעי הלוויות, בריקודים המובילים לטרנס, וניסה לחקור עניינים סתומים ופלאיים. לומר שאפריקה היא פלנטה אחרת זה לגמרי לא יהיה רחוק מהמציאות ככל שמדובר ביערות הגשם, במעמקי הג'ונגלים ובאותם אלה הגרים רחוק מכל ציביליזציה ומכל מה שמקובל עלינו כציביליזציה.
הספר מרתק לרוב. לעתים הוא סוטה מהסיפור של המטופל התורן, מהמקרה הפלאי שנגמר בצורה זו או אחרת לטובה, כשיד הטיפול המערבי קצרה מלהושיע, ונופל להרצאה קצרה וקצרה פחות על הפסיכיאטריה המערבית. ובכל זאת, עטו של שורצמן רגישה, בהירה ומפליאה להביא ניואנסים לרוב. אחרי שקוראים את הספר עוד "אמת" מצטרפת לאמתות אחרות, מה שמוציא את העוקץ מה"אמת" ונותן לנו להבין שהנה יש עוד צורה לחיות והיא אינה עוברת דרך שטיפת המוח של היציאה לפרסומות, של השדרוג הבלתי נגמר במכשירים הכל כך חביבים עלינו ובפרמצבטיקה המערבית. אולי נחשוב שהרפואה שלנו עדיפה, אבל שורצמן הראה לנו שהיא לא תמיד עוזרת ומידה גדושה של צניעות אכן ראויה.
מומלץ בחום.

בדומה לספרו הראשון, "אישה לאור ירח", גם ספרו השני של אורי שורצמן משופע בתיאורים אקזוטיים, חושניים ומלאי אהבה אל היבשת השחורה ואנשיה. עם זאת, אופיו של הספר שונה לחלוטין מקודמו. הפעם אין מדובר בעלילה סיפורית, אלא ברצף תיאורי של חוויותיו של המחבר כרופא נפש באפריקה שעליהן נוסף פן באורי מדעי.
במהלך שהותו בגאנה הקים אורי שורצמן קליניקה ניידת שיעודה טיפול במקרים פסיכיאטריים – נוירולוגיים. הנסיעות עם הקליניקה הניידת אל כפרים מבודדים במעבה יער הגשם, אפשרו לאורי מפגש בלתי אמצעי עם הכפריים ואורחות חייהם. ענינו של הספר הוא המפגש בין הידע והתפישות הרפואיות שהביא עמו המחבר כמי שהתחנך כרופא במערב לבין עולם הרפואה, או שמא נקרא לו עולם הריפוי, האפריקאי. שיטות הריפוי האפריקאיות כוללות דרכי טיפול שונות הניתנות על ידי מטפלים שונים – קוסמים, מכשפות וכוהני דת, המשמשים למעשה שמאנים, באי כוחם של האלים. את הטיפול מלווים בני הקהילה, שיחסם אל חלק מהמחלות, ובפרט אל מחלות המוגדרות במערב כמחלות נפש, שונה בתכלית מהיחס אליהן במערב. היחס השונה מתבטא באופן בו נתפשות הסיבות לפרוץ המחלה, ביחס המוענק לאדם שנפגע ממנה ובאופן הטיפול בו.
בספר מתוארים מקרים רבים בהם הגיעו חולים מהלך ימי נסיעה והליכה רבים אל "סנט ג'ון של האלוהים", בית החולים הקבוע שבו ישב אורי ומפגשיו עם חולים בכפריהם. המקרים ודרכי הטיפול משופעים בתיאורים אקזוטיקה, מעוררי תחושת זרות ומסתורין.
בסגנונו המיוחד מטבל אותם אורי בלא מעט אלמנטים פואטיים המוסיפים חן רב. יש לציין כי התיאורים כולם מתוארים באמון רב, מתוך הרבה אהדה למקומיים, הערכה ליכולות המסתוריות של המרפאים שביניהם ומתוך לא מעט צניעות, שהיא כשלעצמה מוערכת. לצד תיאורי המקרים הטיפוליים מובאים אזכורים למקרים דומים במערב. בנוסף, לא אחת משובצים סיכומים קריאים, נהירים ומבוססים של דיאגנוזות ודרכי טיפול מערביות, אליהן מציע המחבר להשוות את דרכי הריפוי האפריקאיות. בהמשך הוא מעלה שאלות מורכבות העוסקות בקשר שבין שיטות ריפוי ותרבות וביכולת הדיאלוג בין השיטות השונות.
בעניין זה, נראה כי למרות שלכך חתר המחבר, ולראיה הרמיזה בשם שניתן לספר, תיאור המפגש הקרוב בין התרבויות השונות ושיטות הריפוי, גם אם נחווה בעוצמה על ידי המחבר עצמו, לוקה בחוסר מסוים באופן בו הוא מתואר ומבואר בספר. דקויות רבות בין שיטות הריפוי נותרות בלתי מפוענחות וממתינות לפיכך לספר הבא.

לא הכנסתי: נראה כי במיוחד בהתייחס לאופני הריפוי בעולם המערב, מתעלם המחבר מרבדים רבים הקיימים לא רק באפריקה, אלא גם בקרב מטופלים מערביים, אם כי בצורה מתונה, מודחקת ודלת ביטוי, כך שקשה הרבה יותר להתחקות אחריה ואולי הופך אותה למרתקת ואקזוטית במידה לא פחותה.

ספר מאד מענין ופוקח עיניים לחווית חיים כה שונה משלנו. קראתי אותו בעודי מאושפזת בבי"ח והיה מענין לפגוש דווקא שם בגישות כה שונות לחולי שגעון מוות וריפוי. במיוחד הרשימה אותי ההתייסות למוות בתרבות האפריקאית. לרגע הצלחתי לטעום משהו מחיים שבהם המפגש עם המוות הוא כמעט יומיומי ומצורת הסתכלות שרואה בו חלק מהחיים ומקבלת אותו, מתוך אמונה מוחלטת בנוכחותן של רוחות המתים בתוך החיים וקשר איתן. כנ"ל היחס לשגעון וחריגות - כל כך שונים. החיים כל כך במגע הדוק עם כוחות הטבע. מרשימה מאד גם בחירתו של רופא לבן ומודרני לחיות עם משפחתו בסביבה כזו. שווה קריאה.

היה לי אלרגיה במשך 3 שנים ואף
רופא לא ידע מה זה.התחלתי לחפס בעצמי פתרונות
ואחד מהם הוא הספר הזה.שמסביר שלא משנה מה מרפא
אותך אפילו כוס מי נחל העיקר שזה עוזר.
צריך ללמד אותו באוניברסיטה את כל הרופאים לעתיד.

ספר מרתק, שנכתב ע"י ד"ר שוורצמן, רופא פסיכאטר אשר שהה באפריקה, מתאר בספרו סיפרים מדהימים של אנשים בשבטים אפריקאים, מעלה את השאלה הגדולה שנשאלת לאורך כול הספר
עד כמה הפסיכיאטריה היא ענין של גיאוגרפיה.
עולם של שמניים, רוחות , ומכשפות מול פסיכאטר

הספר לא חוטא בחטא הפטרנליזם ובזה דיו , קראתי מזמן ונהניתי , משך אותי אותו מפגש בין הפסיכיטריה המערבית לעולם אחר בעל רציונאל שונה בתכלית ,דבר שהוא החוויה האישית שלי לפעמים