את הספר הזה מצאתי ביריד שבוע הספר ביום חמישי, שם פגשתי את הפסיכיות מסימניה ונלחמתי בשתיים מהן בקרב מגע מרגש, איבדתי את הצבעוני לפחות עשר פעמים ואכלתי עוגיה מגעילה.
היה כל כך כיף.
אז חזרתי לדוכן הזה שבע פעמים, התלבטתי אם לקנות את הטרילוגיה של קרול ברג או את ספר ההמשך של תיכון לילה, ובסוף הבנתי שאני חייבת לדעת מה קורה בספר על ילדה חמודה בת 11 עם תחביב לרקיחת רעלים. בכל זאת, אתם מדברים פה איתי.

כשאני יושבת ליד השולחן עם מסך המחשב כבוי, הספר נח בכתם השמש היחיד שהצלחתי למצוא בבוקר המעצבן הזה ואני סוף סוף קוראת את התיאור של פלביה (כמעט בסוף הספר! ממש יופי!) אני עוצרת את הקריאה בנשימה עצורה. היא יכולה להיות ממש דומה לי!
שיער חום זהוב בקוקיות ועיניים בצבע סיגלית. משקפיים. תמיד תהיתי למה לסיגליות קוראים ככה אם הן כחולות או אפורות.
שיהיה...
הרמתי את השיער שלי למשהו דמוי קוקיות והסתכלתי במסך. פלביה אמורה להיות יפה יותר, אבל היה די מרגש לדעת שאני נראית דומה מאוד למה שדמיינתי אותה.
ווווהווו.


הספר הזה מקסים. הוא פשוט כל כך סוחף. פלביה היא אחת הגיבורות המושכות ביותר שקראתי עליהן השנה.
כן, היא יותר מידי מתוחכמת ובוגרת לילדה בת 11. אני חושבת. אבל אולי לא, וזה בסדר, הייחודיות שלה מתורצת טוב מספיק והדמות עמוקה מספיק לקבל יכולות על.
סקירה מהירה של הסיפור; פלביה גרה עם משפחתה המיוחדת, הגנן והמשרתת באחוזת באקשו, בית גדול ומוזנח שהיה שייך למשפחת דה לוס שנים רבות. תפנית מטרידה גורמת לדברים להתעורר ולזוז בצורה בלתי ניתנת להפיכה, וגוררת את פלביה לתעלומה מרתקת שהחוקרת הקטנה מנסה לפתור.
היחסים במשפחה לא קלים בבירור, מיני ספויילר הרי בתחילת הספר אחיותיה של פלביה כולאות אותה בארון נעול ואביה מסתגר בחדרו ולא מתקשר. סוף ספויילר. אבל פלביה יוצאת דופן מרוב הדמויות שקראתי עליהן, בכל שהיא מכירה את עצמה בצורה טובה מספיק כדי לתפקד כרגיל ובאופן עצמאי גם כשאין איש שיעזור לה. הדמויות בספר מסתוריות והסיפור גאוני, ומותח עד הסוף.

מומלץ בחום, בשם הציאניד והזרניך!

"לא היה לאן לברוח: לפחות לא מהכיוון הזה.
נראיתי כמו אוגר שטיפס לראש הכלוב שלו וגילה שאין לאן להמשיך, רק למטה.
אבל האוגרים בטח יודעים במוח האוגר שלהם שאין טעם לנסות; רק אנחנו, בני האדם, לא מסוגלים לקבל את חוסר הישע שלנו."


-אה, ואם אתם טועים למה אני מדרגת את רוב הספרים האחרונים שקראתי בחמישה כוכבים, זה מפני שאני כותבת ביקורות בעיקר על הספרים שאהבתי XD-

ובכן, אני חושבת שצריך הכנה נפשית כדי לקרוא את הספר הזה. ופיזית.

הוא
קשה
לי
מידי.

כן, תגידו מה שתרצו, הדור של היום קורא רק ספרים קלילים, לא מבינים קלאסיקה. זה לא נכון, כמעט הרבצתי למי שאמר לי את זה...הממ... אבל ברצינות- זה ספר ארוך ומייגע.
וכן, טולקין גאון בכתיבה. הוא מוכשר בטירוף.

וכן, יכול להיות שזה באמת קשור לזה שאני בת 13, ואין לי המוןהמון סבלנות, ויכול להיות שאני "לא מבינה" דברים. לגמרי יכול להיות.

אני אנסה לקצר את הביקורת >הרבה דמויות, שאני זוכרת שמות של...סופרת...12. מתוך בערך 30 שהתעמקו בהן לפחות קצת.
בקשר לעלילה. אין ספר שטולקין יצירתי. העולם שלו עשיר וקסום מאוד. אבל העלילה של הספר...לא מרוחה, מרוחה זה גס מידי. היא מאוד איטית, ולפעמים נראה שהספר נועד לקריאה של חמש שנים.

ולכן...משפילה מבט במבוכה עשיתי הפסקות של בין חודשיים לשלושה בקריאה. אולי זה חבל, אבל לא ממש הצלחתי להתחבר למשך המון זמן.
וכמובן שבספר כזה אי אפשר שלא יהיו רגעים ממש טובים.
כן. יש. רגעים בפונדק בגשם, קרבות שכתובים ממש טוב, הופעת דמויות מדהימות (אאווין. היא מקסימה).

לא דיברתי פה על הכל, אבל השאר לא באמת מעניין אף אחד. אז אני אסיים.

נ.ב- שלושה כוכבים לא נראה לי הולם את הספר הזה, אבל ארבעה...הספר לא כבש אותי, אז לא.
לכן אני לא מדרגת. מי שרוצה לקרוא, תהיו מוכנים למסלול איטי ומרתק :)

יש פה ספויילרים. קטנים. לא רציניים כאלה. בכל הביקורת. הם אורבים בכל פינה. אהאהאה. תקראו בכל זאת.
אררג.
עכשיו גמרתי את זה מהר מידי ומשעמם לי ממש. אני אכתוב את הביקורת הזאת ואלך להילחם באיזה שד. אה, לא, לא נלחמים בשדים יותר. נכון. אז...לא.

נתחיל בזה שהספר...פחות טוב מהקודם. אם נמספר את זה, אולי נוריד שני כוכבים. אתם בטח תוהים למה נתתי לספר חמישה כוכבים? כבר הספקתם לשכוח שלראשון נתתי עשרה? ^_^

הספר פחות סוחף ומטלטל. הוא עדיין טוב מאוד אבל הוא לא מושלם כמו שלדעתי היה קודמו.
יש בו כמה פגמים שהפריעו לי. הספר יוותר קודר ומעורפל, ואפילו קצת דכאוני. הכתיבה המעולה כרגיל מחפה על האווירה הקודרת, אבל בגלל שסייאון הוא דמות כל כך עמוקה וכובשת היה לי קשה לקרוא חלקים מהספר.
באמת שאפשר לקרוא לספר הזה "המדריך המלא להתעללות בסייאון ובכל האנשים שהוא אוהב\אהב\יאהב" -_-
חלקים כל כך גדולים מלאים במצוקה שלו, שלפעמים הרגשתי שהדמות מאבדת אנושיות.
טכנית, סייאון באמת נהיה פחות אנושי. אבל זה משהו שהעציב אותי מאוד, לא בגלל שזה הפך את הספר לטוב פחות אלא כי חבל על היצור הטוב והמקסים הזה :<
בואו נבכה ביחד.
בכי המוני

למרות החלק הניכר בו הוא עובר עינויים פיזיים ונפשיים (התינוק! בוכה בהיסטריה) הספר עדיין מעולה. הוא מרתק למרות הפגמים בעלילה (פחות סיפור הרפתקאות) ויש בו את הקסם הזה שגורם לי לצחוק באושר כשאלקסנדר מגיע.

רציתי לקרוא רק את הספר הראשון, כי הוא מסתיים בצורה סופית למדי. אבל נראה אתכם אומרים לא לספר השני כשתוקעים אותו מול הפרצוף שלכם. המ.
אז תקראו אותו, ואז תבזזו ממישהו גם את השלישי.

ששדים לא ישגעו אתכם!

ייתכנו ספויילרים
17:47, יום רביעי לפני שבועיים, חזרה מטיול ארוך מידי. אחרי סיום שיחה על תוצרי לוואי של ערפדים ואנשי זאב (נושא כאוב שמתקיימות על אודותייו שיחות יום יום כמובן)
המילים מתנגנות דרך האייפוד בצורה נפלאה, מדלגות מעל נחלים וסלעים, צולחות ימים וממלכות ומגוללות את שלושת הפרקים הראשונים של "השתנות".
"אפשר להשיג את הספר הזה כרוך!?" אני מתנשפת.
"אני יכול להשאיל לך אותו."
או, יא.


22:00 (נראה לי O_O) יושבת על המיטה ובוהה בספר שמונח על השולחן מולי.
קראתי עכשיו שעתיים.
אמא אמרה לא.
מושיטה יד
פוי.
אבל...אבל ספר!!!
מושיטה יד
פוי!!

תרשמי הערה- הספר גורם לאי שפיות זמנית.


אז לאחר יומיים וחצי, גמרתי אותו.
אם הייתי יכולה לדרג את הספר בעשרה כוכבים, הייתי עושה את זה.
הסיפור מסופר מעיניו של סייאון (אני רוצה לקרוא לבן שלי ככה ~) לוחם שדים של ממלכה עליונה ומשגשגת שנכבשה לפני שנים בידי איפריה אכזרית. סייאון היה נוטר, כלומר אדם המחסל שדים בעזרת חדירה לשטח שלהם על ידי שער. זהו תפקיד נחשק ומכובד בממלכתו- כלומר, היה כזה.
כשביתו של סייאון נכבש הוא נלקח בשבי והפך לעבד להמשך חייו. שש עשרה שנים של הדחקה של עבר מפואר ושל סבל בלי הפסקה. הכל משתנה כשהנסיך אלקסנדר לוקח אותו תחת חסותו (או תחת מגפיו) וסייאון נתקל באשו הפנימית של הנסיך,שהיא אולי התקווה היחידה שלו להציל את גורלו.
המאבק של סייאון בהדחקת העבר ובנאמנויות למורשת שלו עשה לי צמרמורת. הספר כתוב כל כך טוב, שלפעמים בסיום פרק הייתי בוהה באוויר ואומרת "ואו."
הדמויות מרתקות והאווירה קסומה.

תתעלמו מהכריחה המזעזעת (פעם לא ידעו לכרוך ספרים. המפף! -_-) ופשוט תקראו.

הביקורות הרצופות שלי בזמן הקרוב מוקדשות להצלת סימניה :)
~~~
ואו. צריך לתלות את הספר במוזיאון.
על הקיר. ממוסגר. נעול בכספת. עם מלא מנעולים שרק קוותה יצליח לפרוץ.

הצילו. למה אי אפשר לתת עשרה כוכבים? אני נואשת לעשרה כוכבים. זה ספר כזה מתוק.

ייתכנו ספויילרים
אתחיל בתקציר-קצר. (חה חה, תקציר קצר)
הספר מסופר משתי נקודות מבט, אחת של המספר ואחת של גיבור הסיפור, קוותה.
הפרקים הראשונים מתארים את הסיפור מהסוף. מה שקרה לקוותה אחרי שההרפתקה שלו נגמרה. אני צריכה להודות שהפרקים האלה (עד פרק 8 אם אני לא טועה, שזה חלק משמעותי) קצת ארוכים ולא ברורים.
אבל הבסיס חשוב כדי שסיפור כל כך מיוחד יוכל להתחיל.
קוותה מספר על הילדות שלו בקול ציני ובעיין חדה. הסיפור מעניין ויוצא דופן מהרבה בחינות שחשוב להתייחס אליהן.

הדמות הראשית, למשל. קוותה הוא לא נסיך או אציל. הוא שחקן בלהקה נודדת,עד שחרב עליו עולמו והוא הופך לכלום. גנב קטן ומלוכלך שמתחנן בפני גבירות אצילות שיתנו לו פרוטה.
טוב, זה שינוי מרענן. לוקח זמן להתרגל לעובדה שהגיבור של הסיפור חלש כל כך ברובו של הסיפור, אין לו דבר פרט למיומנויות המשחק שלו...ולמוח שלו.
קוותה הוא גאון. הוא פשוט חכם. וזה מה שמציל אותו, ויותר מזה- משנה את הדמות מקצה לקצה.זה מקל על הקוראים להזדהות איתו, אם לא להעריץ אותו.

דמות נוספת שרבים כאן התייחסו אליה היא דנה.( denna )
דנה היא דמות נשית מיוחדת. היא לא דומה לנשים החזקות של הספרים שיצאו לאחרונה (מחוננת למשל) היא אנושית הרבה יותר, ועם זאת לא כבולה לסטריאוטיפים של אישה בימי הביניים.
בכל פעם שקראתי עליה רציתי לרקוד. פטריק רותפס בנה דמויות מדהימות.

בזכות הדמויות והעלילה הספר הזה מטפס לראש רשימת הספרים האהובים עלי (איפושהו בשיווין עם הארי פוטר)
רק...תקראו. זה יעשה לכם טובה גדולה.


ועכשיו בקשה אישית לקוראי הספר בעברית-
זאת טרילוגיה- "רשומות קוטל המלכים"
אבל הספר יצא לאור לפני 5 שנים בערך. הוא לא ממש הצליח בארץ, וההוצאה החליטה לא לתרגם את שאר הספרים. (בינתיים רק עוד ספר אחד, האחרון יצא בקרוב)
הרבה אנשים הגישו עצומה להוצאה, אבל לא היו תוצאות.
בבקשה, אם אתם קוראים ואוהבים, תצרפו את החתימה שלכם לכאן:
http://www.atzuma.co.il/shemharuah
כדי שלאנשים מוגבלים בנפשם בשכלם ובכוחם (כמוני) שלא יודעים אנגלית יהיו את הספרים האלה.

אה, מממ, כן, משחקי הרעב, נכון.
הספר הזה שלא קראתי באופן חוקי.
(אני לא הולכת לכתוב על זה כדי שלא יגלו אותי. אני נינג'ה. אף אחד לא יתפוס אותי. מוחקת עקבות. פוף.)


אז אני פשוט אתחיל.
זה ספר פסיכי. זה אומר שהסופרת צריכה להיות בן אדם קצת מטורף בעצמה.
כי יש כמה אנשים שהיו יכולים לחשוב על רעיון יצירתי כל כך, אכזרי ומקורי כל כך. יכול להיות שהסיפור היה מותח ומסקרן גם בידי סופרים אחרים.
אבל הבחורה שהצליחה לכתוב את הספר כך שהעלילה תרצד לך מול העיניים בהבזקים שיעשו לך סחרחורת- היא גאון. גאון מטורף.
תחשבו על הסיבות שמביאות בן אדם לכתוב על זה. הספר כולו נראה כמו התפוצצות של משהו שהיה טמון עמוק כל כך במוחה של הסופרת עד שהיה חייב לצאת, כי פשוט אין ברירה וספר חזק כל כך צריך לצאת אל העולם כדי שיהיה לי מה לקרוא באופן לא חוקי.
(לא אמרתי כלום. שריקה תמימה. פוף, נכון?)


כל העלילה כל כך מהירה ומרתקת שאין סיכוי לעזוב באמצע. ואולי זה קצת מוזר, אבל תיאורי האוכל שם עשו אותי רעבה.
לחמניות. שוקו. מרק. יאמי לי.

הדמויות בספר טובות מאוד. כבר בהתחלה מתגלה בהן אופי ועומק ייחודי, וקל להתחבר אליהן.


כמה מילים על הספרי םהבאים בסדרה שעליהם אני לא אכתוב ביקורת-
"התלקחות", ספר ההמשך, הוא ספר טוב וסוחף אבל לא מרגש כמו משחקי הרעב. משהו בו הפך לכואב מידי, כבד מידי.
"עורבני חקיין" הוא כבר ספר מעיק.
במקרים רבים כשהכתיבה נעשית מתוך רצון לסיים את הסיפור ולקבל כסף, כמובן, הקדם מתפוגג.
אבל המתח נשמר לאורך כל הסדרה, וגם אם אני אמליץ לא להמשיך לקרוא את הספרים הבאים אתם תעשו את זה. חייבים לדעת את סוף הסיפור האכזרי הזה.
אז...אל תיקחו את זה קשה, בסדר?


אני ממליצה לקרוא את משחקי הערב בדם יזע ודמעות, ונפרדת מכם עד המשחקים הבאים.

מרימה שלוש אצבעות אל הפה וכלפי המסך

כן! כן כן כן כן! מצאתי משהו לקרוא!
(בפעם השלישית. הו, נו.)
אז בזמן שאני מתחרפנת מהפרקים הראשונים של הכרך השלישי של שר הטבעות (באמת צריך לפרט למה הפרסות של הסוס משמיעות את הקראק?) מצאתי את עצמי קוראת את הספר הזה בפעם השלישית, אחרי שלוש שנים. תשואות

אני לא יודעת למה אני כותבת את הביקורת הזאת חוץ מהעובדה שאני חייבת לצרוח "תקראו!!!"

הספר הזה יותר מחמוד ומצחיק, הוא מרגש וזורם פנימה דרך העיניים והידיים שמדפדפות בטירוף.
הוא גורם לתחושת חמימות שנשארת הרבה אחרי הסיום.

ממליצה בחום!

איזה ספר אידיוטי, המשחק שם כל כך מקובע וממוחשב...
מה שכן- האיורים יפיפיים.

אין איך לדרג את הספר, כי אם אני אדרג שלושה כוכבים, זה יראה כמו ספר גרוע, אבל ארבעה כוכבים זה כבר יותר מידי לדעתי.
פויה, ספר. אתה לא עושה לי חיים קלים.

למה פויה?
כי, קודם כל, על הכריכה הקדמית ניתן לראות שלושה סוגים שונים של גופנים, ועל האחורית-ארבעה.
יש בלגן נוראי וזה די מתסכל, אבל אולי רק אותי (אני אובססיבית לגבי עיצוב ספרים ועיצוב בכלל.)
אז אחרי שעוברים את זה, מגיעים סוף סוף לסיפור.

הספר מספר על אוקסה-כן, זה השם שלה, אני נשבעת- נערה צרפתית שעוברת לבית ספר חדש, לעיר חדשה ולתחילת חיים חדשים. היא מתמודדת עם בעיות קצת יותר רציניות מבעיות ההתבגרות הרגילות, כשסימנים מחשידים לקסם מתגלים בה.

עכשיו כשגמרנו עם התקציר, בואו נעבור לחלק המעשי.

כך נראה אדם ממוצע שקורה את חמשת הפרקים הראשונים(הקצרצרצרצרים!):
אה?
למה הכתיבה מוזרה?
אולי זה רק התרגום?
המ...
לעזעזאל עם העלילה המכובסת!
דפיקת ראש במיטה
למה לקרוא למשהו "מחורפנון" בכלל?

כך נראה אדם ממוצע שקורא את הפרקים החמישי עד החמישים:
אוקי, זה מתחיל להיות מענין...
מרפרף על כמה עמודים
נחמד, נחמד...
משתפר...
אוף! למה לתרגם משהו ל"בפנימים" ו-"בחוצים"?!


אולי זאת שוב רק אני, אבל מישהו חוץ ממני שמע על ההוצאה "דני ספרים"?

אז אחרי ששורדים את חמישים הפרקים הראשונים- אין מה להגיד, הספר מקסים.
הוא מרתק בצורה מחרידה, הוא זורם ומותח, הדמויות מקבלות סוף סוף עומק ומשמעות.
יש אפלה בספר, הרבה דברים הם לא כמו שהם נראים אלא מסובכים הרבה יותר. אם מצליחים לעקוב אחר הסיפורים המייגעים מעט, מרגישים את העלילה מתפתחת ממש מתחת לאף.
וזה נורא כיף, רק למה הסופרות היקרות לא יכלו לרתק אותי כבר לפני 30 פרקים?
נסתרות הן דרכי הסופרים.

הספר טוב, תקראו אותו, אבל אני לא בטוחה שכדאי לכם לסמוך עליו יותר מידי. לא תצטערו, אבל לא בטוח שתקנו את ארבעת הספרים הבאים בסדרה, מפאת חשש לשיעמום מוות.