ביקורת ספרותית על כפכפי העץ של אנדרה מאת צרויה להב

---

איך לתאר את הספר הזה בחמש מילים? מזוויע, מצמרר, מרגש, מדהים, עצוב.

הספר חושף בפנינו את סיפורו של אריה בן-פלאי, ניצול שואה.
אנדרה (אריה), הוא ילד יהודי, בן שש בערך, שמוצא את עצמו מופתע, כשאמא שלו מצווה עליו לשמור על אחיו הקטן בני, בכל מחיר.
הוא עוד יותר מופתע, כשביום בהיר אחד נהרסים חיו קליל, לבנה אחר לבנה, כל מה שאי פעם האמין ובטח בו, כשמפרידים בינו לבין הוריו, למשך שנתיים, והם לא אומרים מילה.

אחרי זמן קצר, לוקחים ממנו גם את בני.
והוא נשאר לבד.

במשך חודשים, הדבר היחיד שהוא חושב עליו הם המשפחה שלו, אמא ואבא ובני, שגזלו ממנו, בני שחטפו ממנו, אמא ואבא שלא אמרו כלום כשלקחו אותו ואת בני. למה הם לא אמרו כלום? לא צעקו? לא עזרו? למה הם נתנו לאישה ההיא לקחת אותו ואת בני?
למה הם לא חזרו?
כשלוקחים את אנדרה אל משפחה נוצרית בכפר, לתקופת המלחמה, הוא אינו מגיב. אבל לאט-לאט, באיטיות מייגעת, הוא מתחיל לקרוא לאם המשפחה מוקֶה (אמא), ולאב פאדר (אבא), ולטון ולמאריאטה אח ואחות - הם הופכים למשפחה האמיתית שלו. והוא לא סובל יותר. רק המחשבות המייסרות על בני שבות מדי פעם. העיקר הוא, שבסוף המלחמה הוא אינו רוצה לחזור. הוא לא מוכן לחזור. הוא לא מוכן שייקחו אותו ממשפחתו שוב. הוא חסר רגישות למראה ההורים המרוסקים שלו, השבורים. הוא רוצה הבייתה. למוקה ולפאדר בכפר.
הוא אינו מוכן להסיר את כפכפי העץ שלו, שמוקה הכינה בשבילו אז. השריד היחיד מחיו הקודמים.

הספר חשף בפניי זווית נוספת, נקודת מבט אחרת, על התקופה האיומה ההיא, על השואה.
מעולם לא העליתי בדעתי דבר כזה ; והיה מצמרר ומזוויע, וגם מרגש, לגלות זאת.

השפה עשירה ומרתקת, הספר זורם ומדהים.
אני חושבת שכל אחד צריך לקרוא אותו - כל מי ששייך "לדור הצעיר".
כי זו תקופה שאסור לשכוח, שאסור להשלות את עצמנו שלא הייתה, שאסור להניח לה להשחק בזכרונות. אסור להניח לה למות.

כשאנדרה ומשפחתו מהגרים לישראל, הוא לא לוקח את הכפכפים איתו.

» ביקורות נוספות של ליילק
» ביקורות נוספות על כפכפי העץ של אנדרה