ירמיהו - גורלו של חוזה,


מילים למכביר, לא יספיקו לתאר את דעתי על יצירת מופת זאת, ולכן אתחיל בתחושותיי.
את הספר ראיתי במקרה בספריה המפוארת של חדרה. הסתכלתי על כריכתו, בחשדנות האופיינית לחילוני גמור שכמוני ולאחר שראיתי שהוא נקי מכל סממן שתלטני של מונופול הדת החרדי, השאלתי אותו לרשותי מתוך מחשבה שמן הסתם גם בספר זה אמצא עוד פיסה של ידע מההיסטוריה היהודית רחבת היריעה.
ומאז, אני פשוט מתקשה להחזירו, כמו מסרב להיפרד מהגלום בתוכו.
עד שעות הבוקר קראתי בתוכו והתרגשתי עד דמעות.
אהבת ישראל העולה מבין דפי הספר, גואה ומשתפכת מתוכו, שוטפת ומטביעה כל יהודי שהספר נופל לידו, באהבת אחים, אהבת המסורת, אהבת הדת ואהבת אלוהי ישראל.
אהבה טהורה, פשוטה נקייה מכל אינטרס ומכל דבר זר ואחר, שהינו מעבר לאהבת הזולת ואהבת ישראל.

זכות גדולה של התוודעות נופלת בחלקו של כל מי שקורא ספר זה. הזכות להתוודע אל שתי הדמויות העולות מתוכו. 2637 שנים מפרידות בין שתי הדמויות הללו ועל אף זאת דווקא קווי הדמיון בין שתי הדמויות, הן שהרשימו ואף ריגשו אותי עד כדי שהביאוני לכאן.

הדמות הראשונה
על פי הסדר הכרונולוגי, הינה דמותו של ירמיהו בן חלקיה, הנביא מענתות, שהנבואה החלה שורה עליו בעודו ילד. ממש כשהגיע לגיל מצוות נשאל:
"מה אתה רואה? אני רואה שקד פורח" ענה ירמיהו לקול האלוהי שנגלה לאוזניו.

ספר ירמיהו התנכי, הוא ספר קשה מאוד לקריאה. מעבר לשפה המקראית שקשה להבנה במיוחד לקורא החילוני, העורך המקראי גם שזר את הפרקים של ספר ירמיהו, באופן שאינו כרונולוגי. אפשר להבין את המילים ואולם כמעט בלתי אפשרי להבין את הקשר בין הדברים ואת תוכנם.
ספרו של בנימין לאו, "ירמיהו- גורלו של חוזה" המחיש לי היטב את ההבדל בין להכיר את המילים, לבין להבין, לדעת ובמיוחד להרגיש אותן.
שהרי דרך שירים מולחנים ומושמעים, כולנו מכירים את המילים והמשפטים.
קחו למשל את שירו המרגש של עידן רייכל,
"רק מנעי קולך מבכי... ועינייך מדמעה... כי השער יפתח לו ויבוא בו בסערה... כשישובו לגבולם"
וגם שירה המוכר של להקת הנחל, עם קולה העוצמתי והמרגש של מירי אלוני,
"הבן, הבן יקיר לי... יקיר לי אפרים... שעשועים..."
המילים הללו מצליחות לגעת בכולנו. לא ברור לנו בדיוק למה ובאיזה מקום הן נוגעות. אולם מבלי שנהייה ערים לכך הן נוגעות לנו ברגש היהודי שמפעם בכל לב יהודי.
מעטים מאיתנו יודעים שהקרדיט למילים המרגשות הללו שמורה לנביא ירמיהו, (אני על כל פנים לא מאלה שידעו זאת לפני שקראתי את הספר)

השורות הללו שנאמרו מפי ירמיהו לשארית אפרים וישראל, בזמן הנתון ההוא, היו בבחינת 'דברים שלא יעלה על הדעת להשמיעם!'
ורק כשראיתי מבעד השורות הכתובות של הספר הזה, את דמותו של ירמיהו, עומד מול השארית העלובה שנשארה בשומרון (מעשרת השבטים שהוגלו ע"י אשור) ונושא דברים אלו באוזניהם, מצליח לגרום להקשבה בקרב שומעיו ולהתקרב בעזרת מילותיו אל טווח הנגיעה בנפשם היהודית שכל כך התרחקה מיהודה עקב המאורעות הקשים והשנים הרבות. רק אז הצלחתי להבין את הגאוניות שבשורות אלו, את מלאכת המחשבת העל אנושית הגלומה מאחורי כל מילה ושנינה...
(ואולי הקרדיט שמורה לאלוהים, כמי ששם את הדברים בפי ירמיהו)
ירמיהו מנבא טובות. אחוז בפתוס של אמונה טהורה הוא רואה את איחוד לבבות ישראל כאפשרי!
ולראות את אותו ירמיהו, כעבור שנים, בימים האחרונים שלפני חורבן בית ראשון, איש זקן ומיוסר, מתרוצץ בין הלוחמים העומדים ומגנים על החומות ירושלים, בניסיון נואש לעצור את התקפותיו של צבא בבל.
ואילו הוא, ירמיהו, מנסה בכל מאודו ומעומק ליבו לשכנעם להניח את נשקם ולהיכנע לבבלים.
ירמיהו בקול גדול וצרוד מבכי, קורא ללוחמים להציל את נפשם ולהציל את ירושלים מחורבן.
אולם לשווא... ירושלים חרבה ועולה בלהבות.
העם נכבל בנחושתיים, בשיירה ארוכה ומובל לשבי, לגלות בבל.
השמועה על פועלו של ירמיהו לשכנע את העם להיכנע לבבלים בזמן המצור, מגיעה לידיעת השלטונות ומזכה אותו בחנינה מהגלות. המסורת מתארת את ירמיהו הזקן, שב, חוזר ומכניס את עצמו אל תוך השורות, אוסר את צווארו "בקולרין ובשלשלאות" מתוך רצון להיות שותף לגורלו של עמו. הבבלים משחררים אותו והוא שב וחוזר לשורה אחרת ושוב אוסר את עצמו...


הדמות השניה
שמו של המחבר רשום על כריכתו של הספר, בינימין לאו.
אין תארים כמקובל לא תואר הדוקטור וגם לא תואר הרב.
אינני יודע את הסיבה לכך שהרי מקובל בימינו שאדם מתהדר בתוארו כקודם לעצם היותו אדם. ואולם עם התקדמות אל תוך שורות ספרו, ירדה אלי באופן טבעי גם התשובה לשאלה זאת.
לא הכרתי את האיש לפני הספר, לא את פועלו, לא את שמו, מעולם לא פגשתיו ולא שמעתיו.
כל ההכרות שלי עימו הינה רק מאופן הליכתו בין השורות הכתובות שבספרו.
ועל פי הכרות זאת, בלב שלם אני יכול להעיד שהאדם בנימין לאו, הינו איש נעים הליכות.
המחבר מהלך קסם בין הקצוות המנוגדים לכאורה של דתיים וחילוניים, בין רפורמיסטים לקנאים. בנועם הליכותיו של אופן כתיבתו, הוא מתיר כל התנגדות וקושר את לבבות הקוראים למהות היהודית של כולנו מתוך בחירה ואהבה.

קווי הדמיון בין שתי הדמויות
משתי הדמויות הבנתי שהדרך הנכונה בעיני ה' לאמונה השלמה, הינה בראש וראשונה, אהבת ישראל ואחדות ישראל. בנוסף לכך, בולט אצל שתיהן הקריאה לסובלנות, לגישור, למחילה בין יהודים והכאב על העוולות החברתיות.
ירמיהו קורא בכאב "תופסי התורה לא ידעוני"
ועוד מוסיף "...עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'"
והרב בנימין לאו כל כך מטיב לבאר פסוקים אלו לכל אוזן ולב יהודי באשר הוא.
ביאור והשוואת המצב החברתי והפוליטי של ימי ירמיהו, למצבנו כיום הינו מעשה אומנות של המחבר, שרק מקור אחד יכול להיות לה, אהבת ישראל.

בסיום ספרו קורא לנו המחבר, להתעורר...
"כעת אנחנו בעיצומו של הניסיון השלישי לבנות את עצמנו בבית שהנחילו לנו אבותינו, אך לעיתים מתגנב ללב החשש שהכול חוזר על עצמו"
"עוד מסתובבים בירושלים נביאי שקר הטוענים בפה מלא: 'מסורת בידינו מאבותינו - בית שלישי לא יחרב'. תפקידם להרדים אותנו ולהשכיח מאתנו את האחריות הכבדה הרובצת עלינו: להיות ראויים לבית הזה"

לסיום,
אומנם קצת באיחור, אך אני רוצה להודות לנביא ירמיהו בן חלקיה, ששירת אותנו כעם
לפני כ- 2600 שנים, החל מגיל 13 ולמשך כל ימי חייו.
וגם למחבר אני רוצה להודות בכמה מילים אישיות:
מימי לא התרגשתי כך מספר עלי ועל יהדותי. הנני מודה לך מעומק ליבי
על היותך לי גשר...לעמי, לדתי, לאלוהי ולאהבת כלל אחיי.
אילן גיל

הרב בנימין לאו כתב ספר שנושאו הנביא ירמיהו, בצניעות ואני מתכוון לכך אני כותב ביקורת על ספר שכתב גדול בתורה על נביא שבעיני הוא מחשובי הנביאים. אדם שחי בעת משבר רוחני ולאומי לא פשוט שנאבק וסבל בשל דעותיו, נביא שמתאר את אשר עובר עליו ועושה את שעושה מתוך תחושת שליחות אישית. ועל דעתי עולים אותם נביאי שקר שבמודע רוצים למצוא חן בעיני השליטים ובעיני העם. איני מסוגל שלא לחשוב על המציאות שבה אנו חיים ומבחינתי זהו "ערך מוסף" משמעתי מאד. באשר לספר למדתי את הספר בבית הספר היסודי ומאז לא קראתי בו. גיליתי אותו שוב ומצאתי פרטים רבים שלא זכרתי ולא הבנתי בהיותי ילד. גיליתי שאני מזדהה עם הנביא המקראי הרבה יותר מאשר עם כוכבי הריאליטי ודומיהם שמבקרים בסלון ביתי. גיליתי שהמכאובים שהוא עבר מובנים לי מאד. גיליתי את הרב בנימין לאו שלטעמי כותב נפלא.

ספר מומלץ כתוב היטב.
חשוב בהיותו עוסק בנושאים אוניברסליים כביכול מרוחקים אך למעשה הדילמות האנושיות, ערכי מוסר ,חברה, תרבות
שהיו קיימים בזמנו של ירמיהו לא זרים לנו.
הרב בנימין לאו מציג היטב את הדברים גם לציבור חילוני , גם לציבור דתי.

מבהיר היטב את המצב הפוליטי המסובך ששרר בתקופתו של ירמיהו עת היתה יהודה נתונה בלב מאבק האימפריות של אשור, מצרים ובבל שהקיפו אותה. חרף אזהרות הנביא שלא להמר על אף אחת מהן כמעצמה תומכת לא עמד למלכים יאשיהו, יהויקים וצדקיהו הכח האמוני, הנפשי והפוליטי לעמוד בדד אלא לנסות ולבחור אחת מהן כפטרון מטעמים של זהות תרבותית (אלילית), חזון כלכלי משותף ויחסים מדיניים. מזכיר בודאות משהו מתקופתנו אנו כמו גם מאיר את הצדדים הפחות שחורים-לבנים בדמויות הנזכרות בתנ"ך שם הן נשפטות אך לקולא או לחומרא.
ממליץ גם על ספרו הישן והטוב של שלום זמירין :
יאשיהו ותקופתו - מוסד ביאליק
להשלמת הרקע ההיסטורי.

"עלה נובל מעץ, אזוב עולה בגל,
גפן בוקק, ציץ מק – היחינו הטל?

גם בתקוע השופר ובהנשא הנס –
היתעורר המת? היזדעזע המת?"
(ח"נ ביאליק, אכן חציר העם)

כך נפתח הפרק מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר בנימין לאו "ירמיהו גורלו של חוזה" המתאר את מצבה הירוד של ממלכת יהודה ובנימין בתקופת המלך יאשיהו.

ספרו החדש של הרב בני לאו הוא הספר האינטימי ביותר שכתב הרב במובן זה שההזדהות המחבר עם גיבור הספר, ירמיהו הנביא , נשמעת היטב בין השברים והתקיעות אותם משמיע הרב לאורך כל הספר.

אני משתמש בסמל השופר לא רק בגלל השימוש בתקיעת השופר כפי שמובא בפתח אחד הפרקים אלא בעיקר בגלל החיבור בין סיפורו של ירמיהו הנביא לחודש אלול.

מציאות היסטורית לפני למעלה מאלף שנה מתוארת בשפה בהירה ותמציתית המחברת לימינו אנו, לכאן ועכשיו.

לא ניתן להתחמק מהמחשבה שהרב בני לאו רואה את עצמו ירמיהו של מטה אותו 'פובליציסט' הקורא לעם להתעורר ולהזדעזע כמו 'ירמיהו של מעלה' שהתנבא בתקופה סוערת בתולדות עם ישראל ומשמש כקול השופר בימי חודש אלול.

ההזדהות של הרב עם דרכו הנבואית ותוכן הנבואה של ירמיהו יחד עם החיבור למציאות בה התנבא ירמיהו, מציאות דתית קשה , מציאות שלטונית רקובה , מציאות חינוכית הנמצאת במצוקה גדולה המזכירה את תקופתנו , אותה הזדהות היא ללא ספק מה שהופך את הספר לאינטימי ובעל עוצמות גדולות.

הרב בני לאו מפרק את ספר ירמיהו לחלקים מהם הוא מרכיב מהלך קוהרנטי התואם את סרגל ההיסטוריה ובעיקר מסביר את מהלך הנבואות אותם התנבא ירמיהו בפי שומעיו ובעיקר בפי אלו שלא רצו לשמוע את דבריו.

כאשר הוא קורא את ירמיהו המנבא לפני שבט אפרים: "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעליך" הוא עושה זאת באהבה לדברי הנביא ובראיה מפוכחת וקשובה ולא נסחף עם הרוח עד לאן שהפסוקים הגיעו כפי ששמע אותם רבין ז"ל לפני ההחלטה להשאיר את השליטה על קבר רחל בידי ישראל בזמן הסכמי אוסלו.

כך גם עם מטבעות לשון ופסוקים נוספים שהם אבני דרך במחשבה היהודית מצליח הרב בני לאו לקרוא אותם בחיבור למקור וכישרון רב לשתף את הקורא באותה התבוננות אישית.

הביקורת היחידה שיש לי לרב היא הכתיבה המנסה לעיתים למצוא חן לאוזניים חילוניות, לא שאינני חושב שקוראים חילונים אוהבי תנ"ך אינם רציניים אבל השימוש בשפה עכשווית מידי כמו לדוגמא 'הצורך לשווק את דברי ירמיהו' היא צורמת לי מידי, לא משווקים נבואות, לא בונים קטלוג נבואי .

נבואה עבורי היא משהו הרבה יותר רציני אפילו יותר מעיתונאי אשר מוזכר בתחילת הספר כממלא את מקום הנביא אותה חשיבה המצוטטת מפי הרב שטיינזלץ מתוך 'מלך ונביא' בו הוא טוען ש"התקשורת הפכה להיות סוג של בידור וממילא הפסידה את מקומה כממלאת מקום הנבואה."

לסיכום אומר שאין ספר ראוי יותר לקרוא בחודש אלול מספרו החדש של הרב בני לאו "ירמיהו - גורלו של חוזה" ואין מסקנה ראויה יותר לאמץ מדברי ירמיהו הרלוונטיים לחברה הישראלית ובמיוחד את הבכירה של האוטונומיה היהודית גם אם היא תחת שלטון זר.

לאחר שקראתי את כל סדרת "חכמים" של הרב בנימין לאו, לא היה לי ספק שאקרא את הספר "ירמיהו-גורלו של חוזה".
הסופר הוא רב והוא גם סיים לימודי תואר ראשון בהיסטוריה ובתלמוד באוניברסיטה העברית, ותואר שני ודוקטורט באוניברסיטת בר-אילן. כך שמבחינתי זהו השילוב המושלם לקרוא את כתביו של מי שמכיר היטב את גדולי העם היהודי גם מהזווית הדתית וההלכתית וגם בהקשר ההיסטורי הנרחב של תקופת פועלו.
הספר כתוב בצורה רהוטה והיא מלווה ומקיפה את כל חיי הנביא ירמיהו.
אני מודה שהייתי קורא כל ספר שהוא היה כותב על כל אחד מהנביאים ( ובאמת יצא לאחר מכן ספר על ישעיהו שנכתב יחד עם יואל בן נון שעליו אני גם ממליץ ).
הדמות עצמה של הגיבור מעוררת השראה גם בימים אלו ובייחוד בהקשר התקופה שהוא היה חי.

מרשים מהנה וקולח ממש כמו ההרצאות של הרב בני לאו!!!