הפעם הראשונה שראיתי סוס היא שנויה במחלוקת.
אני גרה בקיבוץ, וכמו כל קיבוץ נורמלי, יש לנו כמה סוסים. אני לא יודעת אם ראיתי אותם שהייתי בת חצי שנה, שנה או אפילו חודש. או אולי יותר. אבל אם תדפדפו באלבום התמונות שלי מהגילאים שבהם הייתי קטנה, לפני כל האלבומים הדיגיטליים, באלבומים צהבהבים ירקרקים עם תמונות מודפסות ומרקם חלק, תוכלו לראות תמונה אחת או יותר של ילדה עם שיער בלונדיני שהיא ואחיה הגדול והגבוה מעלים בידיהם חציר ומאכילים בו סוס שמבצבץ מחלון. יש תמונות שבהם אח שלי מחזיק אותי גבוה בידיו כדי שאגיע לגובה של הסוס ואתן לו את החציר או מקומות שבהם עמדתי על קצות האצבעות כדי להגיע אל צוואר הסוס שמנסה להגיע אל החציר. אני אומנם לא זוכרת את זה, יש לי רק תמונות, אבל אני יודעת שכל פעם שהסוס אכל מהחציר שהחזקתי בידי הקטנה והעדינה צחקתי צחוק רפה וחייכתי אליו. כי יש דברים שאתם יודעים שקרו בלי שתזכרו אותם.
הפעם הראשונה שרציתי לרכב על סוס היתה בכיתה ב'. אז כבר הבנתי שאני רוצה לרכב לא רק במקומות שבהם אנשים נותנים לילדים הקטנים לרכב על סוסי פוני או לראות אנשים שרוכבים על סוסים חומים בשדות שהשמש שוקעת מאחוריהם בערבוב צבעי השקיעה הכתומים, הסגולים, הצהובים והאדומים עד שיצרו צבע חדש וחמים אלא לרכב בעצמי, אני וסוס אחד נרכב שם, יחד איתם. נרוץ, נדלג ונלך.
הפעם הראשונה שבחרתי ארווה לרכוב בה היתה כמה שבועות אחרי שהייתי בטוחה שאני רוצה לרכוב. מכיוון שהיו בעיות עם האורווה של הקיבוץ שלי והיא הפכה לפרטית, הלכתי לאורווה בחוץ. היו לי שתי אפשרויות: הראשונה היתה ארווה מוכרת שבאתי אליה כמה פעמים לימי הולדת של ילדים בגן, ארווה שבה קופצים מעל מכשולים והיא נראית גדולה מאוד או האפשרות השניה- ארווה בקיבוץ של המועצה השכנה (קיבוץ רמת יוחנן אם זה מוכר לאחד/ת מכם) שהיתה שם ארווה גדולה וחמימה לא פחות ובה היה יותר יחס אל הילדים. וגם, זה היה קיבוצי יותר והיתה שם יותר רכיבה של המערב הפרוע, שהתבררה לי כרכיבה מערבית בשיעור הראשון שלי באורווה, שברכיבה הזו יותר רצים ולומדים סגנונות ריצה במקום קפיצה מול מכשולים- רכיבה אנגלית.
לכל אחת מהאורוות היו הרבה פרסים וגם הרבה המלצות.
אבל לבסוף בחרתי באפשרות השניה, באורווה הקיבוצית והנוחה.
הפעם הראשונה שרכבתי על סוס היתה בשיעור הראשון כמובן. אבל לא אספר על הרכיבה הזו, הפעם הראשונה שהבטתי בין אוזניו של הסוס, אחזתי במשוכות ועליתי על האוכף בתנופה. לא אספר עד כמה הלב שלי דהר יחד עם הסוס.
אני אספר לכם על הרכיבה האמיתית הראשונה שלי זו שבאמת הרגשתי שאני יודעת לרכוב.
זה היה חודש אחרי שנרשמתי. הייתי ילדה קטנה, ששיערה שכהה כבר לשטני והיה אסוף בצמה עבה ומעל ראשה נחבשה קסדה שהוריה קנו לה כי הם התנגדו שהיא תחבוש קסדות שהתחלפו בין הילדים מחשש לכינים (שהתרוצצו אז בשפע) וכי הם הבינו שהילדה כבר תרכב זמן רב, אז למה שלא יקנו לה קסדה?
הקסדה הזו ליוותה אותי עד הרגע האחרון.
אז באותו היום, לקראת סוף השיעור, המדריך שלי ביקש שאעשה את המסלול בריצה קלה-טרוט, ואעבור את הקונוסים בסללום (או בשפה פשוטה לאלו שלא ידעו, זיגזג). רכבתי אז על סוס חום בהיר עם רעמה חומה בהירה וכתם לבן באמצע הפנים, שמו היה פסח, אחד הסוסים הכי חביבים באורווה. אני נשמתי עמוק והחלתי לדרבן את פסח לצאת לדרך. אחרי שציקצקתי בלשוני ולחצתי בעקבי עוד הוא השתכנע והתחלנו לרכוב בטרוט. זו לא היתה ריצה מהירה במיוחד, בכלל לא, אבל היא הרגישה לי כמו ריצת חיי אם כי לא אני רצתי. אני זוכרת איך הרגשתי שאני מתרוממת מהאוכף ואז מתיישבת, מתרוממת-מתיישבת, איך רגלי נצמדו לגופו של פסח ואיך הרגשתי את ריאותיו מתחת לעורו וגם את ליבו בדרך כלשהי. זכרתי את ידי שעמדו ביציבות ואיך הזזתי אותן שרציתי לפנות ופסח הקשיב, ממש הקשיב. ובאותה סיום רכיבה המורה שלי אמר לאמי: "יש לסנואו פוקס כישרון עם סוסים." ואני נמלאתי גאווה רבה והבטחתי לעצמי שלא אעזוב לעולם.
הפעם הראשונה שנקשרתי אל סוס היתה עם סוס אחר באורווה, שמו היה נדב. הוא היה סוס בגובה ממוצא, לא גבוה או נמוך במיוחד. היתה לו פרווה חומה כהה ורעמה שחורה. זה היה בשיעור שבו רכבתי עם עוד מישהו והביאו אותו ואת פסח שעליו דיברתי קודם, כדי שנרכב עליהם. רציתי את פסח אבל הצמידו לי את נדב. רכבנו ברחבה והיינו צריכים לרוץ מסלול כלשהו אחד אחרי השני. אני הייתי השניה. אני זוכרת שלחשתי בשקט: "אוקיי נדב, בוא נראה אם יש לנו כוח כמו לפסח," ודירבנתי אותו וציקצקתי בלשוני. הוא הגיב מיד ורץ. הקפנו את המסלול במהירות יחסית, כי זה עדין היה טרוט, אבל אני זוכרת איך הרגשתי שאני קשורה אליו, כאילו יש חוט בלתי נראה בין רגלו לרגלי ואנחנו רוכבים מהר. וכשסיימתי את הרכיבה טפחתי על כתפו וליטפתי אותו הרבה. ושירדתי ראיתי שהוא מסתכל עלי מבין עיניו הצדדיות, במשהו שהתפרש לי כהכרה. ומאז תמיד רציתי לרכב על נדב, הוא היה הסוס החביב עלי.
הפעם הראשונה שנפלתי מסוס היתה בסיום שיעור קבוצתי. רכבתי אז על סוס ששמו היה למרבה האירוניה, לוציפר. כן, זה היה שמו. אני עדין צוחקת על זה. לקראת הסוף שהקפנו את המגרש ראיתי שאוזניו של לוציפר מופנות לצד וגם ראשו. הוא שמע כנראה משהו מבין הגבעות הרחוקות. דירבנתי אותו להמשיך ללכת, אבל הוא התעקש לעמוד. ניסיתי שוב והוא התחיל ללכת. ואז אוזניו הופנו שוב והוא התחיל לחצות את הרכבה בדהרה אדירה, מהר יותר משרכבתי אי פעם. ניסיתי לעצור אותו והמדריכים התחילו להתקרב, ניסיתי לעצור אותו בכל כוחי תוך כדי שאני מנסה לדבר אליו בקול שקול. אך הוא המשיך לרוץ כאילו חיו תלויים בכך. הוא הקיף את כל המגרש והתקרב מהקצה השני שבו היינו, תוך שניות ספורות, לקצה השני. ואז כבר לא יכולתי עוד לאחוז בו ונפלתי. נפלתי ממש קרוב לגדר המתכת שהיתה שם. אמרו לי שהיה לי הרבה מזל. בכיתי כמובן, בכל זאת הייתי בכיתה ג' או ד' ובינתיים בזמן שטיפלו בי כבר הצליחו להשתלט על לוציפר בזמן שרקע ברגליו.
לא היה לי נזק מהנפילה אבל כן חשדתי ופחדתי מלוציפר. לא יכולתי לעלות עליו לא משנה כמה אמרו לי שהוא בסדר ורק שמע קולות. לא סמכתי עליו, עדין. הוא הפתיע אותי כל כך והפחיד אותי לא פחות. אבל סלחתי לו מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר. נפלתי גם מעוד סוס אחר כך, שמו סילבסטר (כן האירוניה חוגגת כאן עם השמות של הסוסים). זה היה בניסיון הראשון שלי לעבור לקאנטר, הריצה המהירה. אבל עליו לא בכיתי ופשוט עליתי על הגב שלו וניסיתי שוב.
למדתי משפט מכל הפעמים האלה שבהם נפלתי שהמדריכים שלי אמרו שוב ושוב: "אדם שרכב ולא נפל מסוס אף פעם, הוא בעצם לא רוכב." ואני חושבת שאני מסכימה עם המשפט הזה. כי אין דבר כזה לא ליפול, לכל אחד יש, ואם מישהו לא נפל זה אומר שהוא לא אעז מספיק.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי בבית באורווה היתה באותה ארווה ברמת יוחנן. רכבתי שם חמש שנים פחות או יותר והכרתי כל פינה וכל מסלול וכל חלק במגרשים והאורוות. זכרתי את השמות של הסוסים בעל פה וידעתי למה קוראים להם ככה. לדוגמה, יש סוס שקוראים לו שמ"ץ. ששמץ נולד היה לו כבר אח שקראו לו שמש. אז רצו לתת להם שמות דומים. והם חיפשו שם מצוין וחיפשו וחיפשו עד שהם עלו על זה, שבעצם הם יקראו לו שמ"ץ- ראשי תיבות של 'שם מצוין'.
ידעתי אילו אוכפים הם של מי, איפה כל סוס ישן- באורווה שליד המנהלה, באורווה התחתונה או במרעה. הכרתי את המטע של רמת יוחנן מטיולים שם והכרתי טוב מאוד את הצליל של פרסות הסוס על האספלט בדרך לתא. לא זכרתי אף אורווה טוב כמו זו. זו היתה התקופה הכי יפה שלי עם סוסים, שבה גיליתי כמה אני אוהבת את החיה הנבונה והרגישה הזו. כזו שמביטה אליך מבין עיניהן הצדדיות.
הפעם הראשונה שרכבתי לבד בלי אף מדריך לצידי היתה לפני שנתיים, שטסתי לגיאורגיה. היינו בעיירה קטנה ולא עשירה במיוחד עם תעלות ניקוז לא טובות במיוחד. בזמן שהלכנו להרים שליד הגבעה ראינו מישהו שהולך הלוך ושוב עם סוס לבן. שאלנו אותו אם אני יכולה לרכב עליו, אחרי שהתעקשתי, והאיש הסכים תמורת סכום סמלי כמובן. אז עליתי על הסוסה הלבנה שהיתה מעט נמוכה אך עדין בגובה טוב והתחלתי לדלג איתה שם, בהרים הירוקים של גיאורגיה. זה נראה כמו בסרטים-מצד אחד עיירה ששוורים חורשים בה את השדה ובתי אבן ומצד שני, הרים גבוהים עם שלג בפסגות והרים ירוקים ופלגי מים קטנים. הרגשתי כל כך חיה אז. הרגשתי איך ידי יציבות ולמרות שאין לי מדריך לידי ולא קסדה, כי הורי סמכו עלי שלא אפול ואשאר בקרבת מקום, עדין הרגשתי בטוחה עם אותה סוסה לבנה. הייתי צריכה לדרבן אותה לעיתים תכופות כדי שתמשיך לרוץ אבל עדין הייתי מאושרת. מאושרת כמו שלא הייתי פעמים נדירות. והמשכתי לרכוב איתה חצי שעה בערך ששיערי שעכשיו נקלע בחצי קוקו מתפזר מאחורי ורגליה הקלות של הסוסה מדלגות בשביל. אם יש רגעים שאני יודעת שלא אשכח, זה הרגע הזה.
הפעם הראשונה שקראתי על סוס היתה בספר הזה, הסיח השחור.
שמעתי עליו רבות, שמעתי שהוא קשה, אבל רציתי לקרוא אותו כי הוא דיבר על אחת האהבות שלי-סוסים.
אני זוכרת שהתחלתי לקרוא אותו חיפשתי מקום שקט כי הספר הזה נראה לי מהספרים שאתה תזכור מתי ואיך התחלת וסיימת אותם. עליתי על גג הבית שלי והתחלתי להישאב לשדות הירוקים בהם הסיח השחור נולד.
וזה גם, הספר הראשון שבגללו הרגשתי מחנק בגרון. גוש שלא רוצה לעזוב. הרגשתי דמעות שורפות וכואבות בעיני, הרגשתי זעם על בני האדם. כל אותם בני אדם שהתעללו בחיות, אלו שבגללם חיות קיבלו טראומות קשות ולא יוכלו לרכב שוב כמו שרכבו קודם כמו הסיח בסיפור הזה, שהפך כבר לסוס. כעסתי על אותם אנשים שלא חושבים שיש גם לבעלי חיים רגשות, תחושות ומחשבות.
לעומת זאת, היו מקומות שמחה והכרת תודה לאותם אנשים נפלאים שעזרו לסוסים. והספר מלמד גם שלא צריך להיות עשיר כדי להתייחס יפה לחיות, לפעמים גם ההפך הוא הנכון, כמו שהוצג בספר. כי הרכב העני ממהמעמד הפועלים שאולי התבן והחציר שלו לא היו הכי משובחים גרמו אושר רב לסוס לעומת אותו רוזן עשיר ונתעב שהתעלל בסוס קשות אך לעומת זאת החציר שלו טוב יותר מזה של הרכב.
בזכות הספר הזה התחלתי להתעניין מחוץ למה שקורה מולי. התחלתי להתעניין במה שקורה מסביבי ואיך אני יכולה לשנות את זה, עד כמה שזה נדוש.
התחלתי להסתכל מסביבי אם מישהו מכה בשוט עד זוב דם סוס מסכן ואם זה קרה, הייתי הולכת לאיש, חוטפת ממנו את השוט ונוזפת בו ואולי מזמינה משטרה. ובדמיוני הייתי מדמיינת איך אני או הסוס המסכן בעצמו היינו מכים את האיש כמו שהוא הכה את אותו סוס.
יש אנשים שלא מתייחסים לחיות כשווים. יש כאלה שמציתים כלביות ושורפים כלבים, קוברים חתולים בחיים, אנשים שיורים בחזירים לטובת אימון חובשים, כאלו שמתעללים בחמור ופוצעים אותו מידי יום ועוד מקרים רבים נוספים ומצמררים.
כי בואו תסתכלו תסתכלו עלי, על עצמכם ואז על הכלב שיושב שם-ממש שם בפינה ומכשכש בזנבו לבעליו, לפרפר שעף בשמחה בשדה, הטיגריס נלחם בטיגריס אחר על חתיכת בשר, על אותו טווס שמחזר במרץ אחרי טווסית, אותה פילה שמטפלת בפילון שלה באהבה כה רבה, היא מחבקת אותו בחדקה ומנסה ללמד אותו לצעוד על רגליו.
אומנם אתם לא רואים אותם כעת, אבל בואו תדמיינו אותם ואת כל שאר החיות הרבות שיש בעולם.
ומה שונה מהם מאיתנו, תגידו לי מה?
אולי המוח שלהם פחות מפותח משלנו והם לא דוברים בשפתנו אבל בואו נסתכל עמוק יותר, על התמונה הכוללת- כולנו יצורים חיים.
כולנו נושמים, אוכלים, מתרבים, כל שאר התכונות הביולוגיות ומרגישים.
יש להם תחושות, רגשות, מחשבות. גם להם יש על מה להגן. גם להם יש מה לאהוב ומה לשנוא. גם הם רוצים חיים יפים וטובים אז למה שנמנע מהם את זה? למה שלא נתייחס אליהם כשווים כמונו, עד כמה שאפשר? נאהב ונדאג להם במקום להרוס מקומות מחיה שלהם לטובת עוד בניינים וגורדי שחקים אפורים שממלאים עוד ועוד פיסות מכדור הארץ? אולי לא נצוד אותם בשביל דברים כמו שנהב ופרוות שבואו נודה באמת, בימיניו אנחנו לא צריכים אותם כל כך. אז למה לא לתת לאלו שחיים איתם להמשיך לחיות במקום שלנו יהיה עוד מעיל פרווה לאוסף שבכל מקרה יזרק לאשפה שהוא כבר יהיה 'פסה'? אולי ניתן להם לחיות בשלווה במקום שיצטרכו לדאוג אם יש צייד מעבר לשיחים? למה שלא נביט על היצור האחר, זה שאינו יכול לדבר איתנו ישירות, גם אם אנחנו לא מתים על חיות, אבל לפחות ננסה לכבד ולדאוג לו כמה שאפשר?
הפעם הראשונה שבכיתי כי לא אוכל לרכוב עוד על סוס היתה בכיתה ו'. כבר עברתי לאורווה אחרת בקיבוץ במועצה שלי מכל מיני סיבות, לא בגלל האורווה הקודמת. באורווה החדשה נקשרתי אל סוסים ומדריכים חדשים ולמדתי לרכוב מעל מכשולים. הרגשתי אז את הרוח המצליפה בי וברעמת הסוס המוסתת לאחור יחד, את ידיי האוחזות במושכות ואותנו מרחפים מעל אותו מכשול אסור. וכשנחתנו למטה ורגליו התייצבו על החול, הייתי כל כך שמחה, וטפחתי על צווארו של הסוס בעליצות. האכלתי שם את הסוסים פרט לכך שניקיתי אותם ואת התאים שלהם כמו באורווה הקודמת, דאגתי ולמדתי לא פחות כמו שם.
אבל בגלל שנגמר משהו שהפך את לימודי הרכיבה שלי לזולים יותר, הורי אמרו שלא יוכלו עוד לממן את הרכיבה. כי גם היה לי פסנתר, גם שירה וגם מקהלה בנוסף לזה וזה היה כבר יותר מידי הוצאות. וגם לא עלה בדעתי לוותר על אחד מהאחרים. בתוך תוכי הבנתי את זה אבל עדין בכיתי, בכיתי והתחננתי שלא, שאני חייבת להמשיך ללמוד. אבל נכשלתי. ובלילה שאחרי השיעור האחרון ובו נפרדתי מהמדריך, הסוסים ומהאורווה היקרה, בכיתי. בכיתי את כל נשמתי על הכרית ולחשתי: "אני לא רוצה להפסיק לרכב...אני לא יכולה...אני לא רוצה..." ולאט לאט הבכי נפסק ושקעתי בשינה. ובבוקר שלמחרת ובמשך תקופה ארוכה לאחר מכן, אותם ימי חמישי לא נראו אותו דבר כי לא רכבתי על סוסים ועל ראשי לא היתה אותה קסדה נאמנה שקניתי קצת אחרי שהתחלתי לרכב.
אבל עדין אהבתי, ואני עדין אוהבת סוסים. בכל מקום שיזדמן לי-ארכב. בכל מקום שאראה סוס אביט בו ביראת כבוד כמו שחשבתי שאביט בסוסים בזמן שקראתי את הספר המדהים הזה, הספר העוצמתי והמרגש הזה- הסיח השחור. אני תמיד אוקיר על כך לספר.תמיד. ותמיד אשמח שעוד יקראו אותו.
ואני אכן מביטה בסוסים כמו שחשבתי.
