ביקורת ספרותית על שלהי המאה מאת ויסלבה שימבורסקה
ספר טוב

---

כששמעתי ברדיו על מותה של שימבורסקה, הורדתי מן המדף את הספר הזה כדי להיזכר. שימבורסקה היא המשוררת היחידה שכתבה בשפה שאיננה שפת אמי ששירתה הצליחה לרגש אותי. כנראה גם בזכות התרגום של רפי וייכרט, משורר בזכות עצמו.
שימבורסקה כותבת על עצמה ועל בני אדם, על בדידותם, על חייהם ועל מותם. אבל הבדידות הקיומית הזאת לא נוסכת בשירים כבדות ודיכאון, להפך - יש קלילות ואפילו הומור לפעמים.
ישבה אשה במקום רחוק ממני מבחינות רבות כל כך, בארץ שנואה וספוגת דם, וכתבה שורות שהצליחו להדהד בלבי ימים רבים.
רק שירה יכולה לחולל פלא כזה.

הנה השיר שהספר נקרא על שמו:

שלהי המאה


המאה העשרים שלנו צריכה היתה להיות טובה מקודמותיה.
היא כבר לא תספיק להוכיח זאת,
שנותיה ספורות,
פסיעתה מתנודדת,
נשימתה קצרה.

קרו דברים רבים מדי
שלא צריכים היו לקרות,
ומה שנועד לבוא,
לא בא.

אביב היה אמור להגיע
ואושר, בין השאר.

הפחד צריך היה לנטוש הרים ועמקים.
אמת מהירה משקר
צריכה היתה להגיע למטרה.

אסונות אחדים אמורים היו
שלא לקרות עוד,
כגון מלחמה,
רעב, וכו'.

צריך היה לכבד
חוסר-ישע של חסרי-ישע,
אמון וכיוצא בזה.

מי שרצה לשמוח בעולם,
ניצב בפני משימה
בלתי-אפשרית.

טפשות אינה מצחיקה.
חכמה אינה עליזה.
תקוה
כבר אינה אותה נערה צעירה
וכו', למרבה הצער.

האל אמור היה להאמין סופסוף באדם
טוב וחזק,
אך טוב וחזק
עודם שני אנשים שונים.

כיצד לחיות - שאל אותי במכתב מישהו,
שאותו התכוונתי לשאול
אותה השאלה עצמה.

שוב וכתמיד,
כפי שניתן לראות לעיל,
אין שאלות דחופות
משאלות תמימות.

» ביקורות נוספות של נוריקוסאן
» ביקורות נוספות על שלהי המאה