שרה פייגא פונר ידועה (או שלא) כהסופרת הראשונה שפירסמה סיפורת עברית (בלי להתבלבל עם מרים מארקל מוזסזון שגם לה יש את התואר הויקיפדי של "אחת הסופרות העבריות הראשונות ולראשונה שפרסמה פרוזה עברית" רק שלמיטב הבנתי היא בעיקר תירגמה לעברית, ואולי גם כתבה ספרות מקור אבל לא מצאתי מתי, אז אני משאיר את התואר לשרה פייגא).
שרה פייגא נולדה בליטא, חייתה כיהודיה עם כל המשתמע מכך בזמנו, ולמדה עברית של קרוא וכתוב מאביה בצעד חריג לאותה תקופה, מה שגם גרם לה להיות מורה וסופרת (ועוד אחת שמתכתבת עם גורדוןI). בהמשך היא גם נישאה לאחד המשכילים בשם יהושע מייזאח שהתכחש לנישואים איתה פלוס ילד, אחרכך התחתנה שוב עם בחיר ליבה השני וגם היגרה לארה"ב.
אז יפה, סיפור חיים עם טייטל, וספר של רסלינג עליה (אוהו גם כן רסלינג), היא עדיין אולי לא הכי מעניינת. ניסיתי לקרוא קצת ממה שכתבה, והשתעממתי מהר. זה בנוסף לחוסר התמיהה שלי על אורח החיים שלה, שאני לא חושב שהיה שונה או קיצוני ומיוחד ביחס לכל הנשים אז.
(בכל זאת אציין שגורדון כן ממש אהב את מה שכתבה, בעוד דוד פרישמן הרבה פחות והעניין שגורדון כתב ברוסית ופרישמן בעברית ככה שהרושם שנשאר עליה בזמנו היה דווקא מפרישמן).
אבל, כנראה שאת עדי שרון, הסופרת דנן, הסיפור כן תפס, כי במהלך הלימודים שלה, שכשחקרה את הכתיבה של פונר והתוודעה לקורות חייה החליטה לעזוב את הדוקטורט ולחקור עליה טוב עד לכדי ספר.
עכשיו מה הנקודה? אני לא מתחבר לסגנון הזה של לקחת במודע סיפור קיים ולבנות עליו התחלה סוף אנשים ורגשות ואז להגיש וכמובן לכתוב שזה מבוסס על סיפור קיים אבל לא מתיימר להציג את המציאות כי צריך בשביל זה יומרה מאוד מאוד גדולה, שהרי מדובר בדברים קיימים וכל הוספה דמיונית על אותם הדברים תרגיש מסורבלת למרות שזה רק כביכול בראש של הקורא. אז אותי יותר ירגיע לקרוא סיפור שלא מבוסס על סיפור קיים עם הוספות וקישוטים של איזה סופר.
אז אם להתייחס ל"באשערט" המדובר, נראה שהסופרת עשתה באמת עבודה מאוד רחבה ומושקעת, וגם הסגנון והשפה היו מוצלחים ולא רחוקים מהמציאות. אם זה במחלוקת שבין המתנגדים לחסידים או בתיאור של החיים הכפריים.
אבל, העניין שיש דברים בסיפור של שרה פייגא (האמיתית!) שממש סותרים את מה שכתוב בספר מוריד קצת מהאמינות הכללית שבכל זאת כן רוצה לכתוב משהו על דבר שמבוסס וקיים, ומעבר לזה, גם דברים שקצת לא הגיוניים לי היסטורית ותקופתית שמצאתי בעלילה, אלה דברים מינוריים שהופכים את חווית הקריאה והדעה הכללית למה שחשבתי מלכתחילה על סגנון כזה - מסורבלת.
אוסיף ואומר שאני חושב שעיקר הנקודה וההתעסקות בספר שלה סבבו סביב חיי האהבה של הגיבורה (כמו ששם הספר מצביע) שאולי במציאות לא היו כאלה דרמטיים ביחס לשאר החיים שלה.
עדי שרון מתעסקת בעובדה של חיי האהבה הראשונים של שרה פייגא, עם יהושע מייזאח שבגדול מה שקרה שם זה ששרה פייגא טענה שמייזאח קידש אותה ויש לה ממנו ילד, והוא הכחיש בתוקף, דבר שלנו אין איך לדעת. היא (הסופרת) טוענת שהיא לקחת את הצד הנשי של שרה פייגא והאמינה לה (כשזה לדעתי שווה ערך גם להאמין למייזאח כי מן הסתם אין באמת נתונים שיאמתו) ואיתו גם כתבה את הקווים הכלליים של מהלך העלילה.
אז מה יש פה? סיפור עלילתי בדיוני שמבוסס על מישהי אמיתית ועל עובדות אמיתיות שכתוב בצורה יסודית וטובה, אבל עם קצת פשלות לדעתי שגם אם יהיה כתוב אלף פעם שזה רק סיפור שמבוסס ולא מתיימר להציג עובדות היסטוריות, עדיין יהיה בו טעם מר קצת.
אז כספר שעומד בפני עצמו, יכול להיות שהרבה מן הקוראים יאהבו, אבל כספר שבמרכזו עומדת דמות היסטורית עם סיפור היסטורי רק עם קצת תוספות כדי שיהיה מה לספר, קצת פחות.
אני נותן 3 כוכבים, ממליץ לקחת בחשבון שבשבילכם יכול מאוד להיות שהוא יהיה 4.
נ"ב אני בכוונה כותב שרה פייגא כי ככה אני רגיל וכי חורה לי לראות כתוב את ה"פייגה" כמו שהפריע לי שכתוב בספר "דוביד" במקום דוד כשאפשר פשוט לסמוך על הקורא שיבין לבד איך הוגים את השם מאותה התקופה
![אנשים טובים [מהדורת 2017]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/986781.jpg)
