לספר הזה התוודעתי כאשר עשיתי את עבודת המ"א שלי.
הספר הזה מהווה את היסטוריית ההתגבשות של הבג"צ במקביל להתגבשותה של המדינה ,בתהליך- תוך כדי בחינה תהייה וקביעת נורמות אופיה של המדינה ומערכת המשפט.
הספר נסוב סביב אישיותו של השופט אגרנט ופסיקותיו אשר היו אבני בסיס לפסיקה העתידית של הבג"צ .כגון: "קול העם"-בעניין חופש העיתונות, קסטנר,אייכמן ,"ירדור"- פסילת או אי פסילת מפלגה ערבית להתמודדות לכנסת ,"מיהו יהודי" ועוד . אחת המסקנות שהגעתי אליהם בעבודתי הייתה כי הבג"צ של שנות ה-50-60 היה בג"צ מהפכני ,אמיץ ,ציוני ,שלא הלך בתלם תחת שלטונו של בן גוריון.
הספר כתוב ונקרא באופן שוטף,מרתק ,בגובה העיניים גם למי שאינו משפטן .
ממליצה מאוד לקרוא כספר בפני עצמו .

שמעון אגרנט שופט בית המשפט העליון התפרסם כחבר בוועדת חקירה הידועה על שמו כוועדת אגרנט שעסקה במלחמת יום הכפורים.
ספר זה עוסק בפועלו של השופט במהלך שלושים השנים הראשונות מקום המדינה. בשנים בהם התגבשה מערכת המשפט בישראל.
אני מתיחס כאן לפרשה שהובאה אל שולחנו הפרשה העוסקת בקסטנר שנאשם בכך שבהיותו כביכול נציג היהודים בהונגריה לא הביא לידיעתם את הכוונה להוליכם לאושוויץ. והציל כאלף ושלוש מאות יהודים ממקורביו.
הוא נשפט יצא חייב ונאמר עליו שכרת ברית עם השטן. המשפט התקיים כאן המערכת הייתה של אנשים שהיו בעת השואה בארץ. וראו את השואה בעיניים ישראליות. ציפו מניצולים שינהגו כפי שנהגו לוחמי המחתרות בארץ.
זוהי תמצית הדברים.
קסטנר נרצח ולאחר הרצחו נערך משפט נגד המסית לרצח.
אגרנט שהיה בבית המשפט העליון זיכה למעשה את קסטנר ובכך עורר חמת זעם רבה.
הנימוק לזיכוי היה שכדי להבין את אשר עשה או לא עשה קסטנר היה צריך להכנס לנעליו. להבין את התקופה ואת האילוצים שהיה נתון בהם.
החלק המואר בעיני בשיפוטו היה היכולת שלו לנסות להכנס לעומקם של הדברים ולא להתלהם ולא להסחף.
את הספר קראתי מספר פעמים בעבר.
החלטתי לחזור אליו בימים אלו ובעיקר לאותה פרשה אומללה. כי בעצם העולם שאנו חיים בו אינו עולם אובייקטיבי.
אנו פועלים על על פי תפיסתנו ורואים בכך חזות המציאות ובוודאי מרבים לטעות. יש לכך אין ספור דוגמאות. בעיני גם הגישה לנושא עזה וההתלהמות שצריך... וצריך... ולא צריך... היא פרי ראות עיננו .לא תמיד אנו עושים ניסיון אמיתי להבין שהדברים מורכבים ועמוקים מאד.
בעיקר קשה לבחון באופן מעמיק ונכון ארועים שאנחנו עדיין מצויים בתוכם.
רק פרספקטיבה של זמן והבנת העובדות מאפשרת לנו ליצור תמונה נכונה של המציאות שאנו חיים בעת הזו.
אני מקווה שמקבלי החלטות יהיו מודעים לכך וימנעו מטעויות שעלולות להיות מסוכנות וטרגיות.

תהיתם למה פנינה להב נתנה שם זה לספרה?
אני יכול רק לנחש, אבל ניחוש שכזה לא עושה לי כל כך טוב על הנשמה.
וזאת משום מה? ובכן קיראו את הכותרת שוב: ישראל במשפט- השופט אגרנט
והמאה הציונית,
אני יכול להקיש מכותרת זאת מספר הנחות: א) ישראל נמצאת במשפט
ושופט אותה אגרנט?
ב) השופט אגרנט - אחרון השופטים הציוניים.?
ג!) השופט אגרנט - אחרון השופטים במאההציונית, לכן כנראה הוא עצמו אחרון השופטים הציוניים.
מה הבנו לאחר שסיימנו לקרוא אתדלק הזה : א) אגרנט היהאחרון השופטים שהנרטיב היהודי- ציוני
היה נר לרגליו, ויש לכך סימוכין בפסיקותיו .
ב ) לאחר יציאתו לפנסיה עבר שרביט הניצוח בבית המשפט העליון לזרם הפוסט-ציוני שמנהיגו היה השופט ברק. ג) שהשופט אגרנט ניזהר כמו מאש מסיגנון השיפוטי שכל כתחביב עלפוסט הציונים- הסיאמים של בג״ץ המתערב בהחלטות הכנסת , ושומר כמו כלב בולדוג על החלטות הממשלה,
מעשים שלא נעשומעולם ביוזמת ביתהמשפט, אלה כשבית המשפט התבקש להתערב ביוזמת
הממשלה או הכנסת.
עלינו האזרחים להחליט מהעדיף למדינה שלנו- בית משפטששומר על כבוד הממשלה והכנסת
או בית משפטתוקפני וחדרן אקטיבי, שמתערב בהחלטות הראשות המבצעת והמחוקקת.

ספר מצוין על מי שהיה אולי גדול השופטים הישראליים. למעשה היו כמה חלקים שאפשר היה לוותר עליהם, אבל חלקים אחרים - כמו החלק העוסק במשפט אייכמן, או החלק העוסק בפס"ד קול העם - היו כ"כ מעולים שהם מפצים על זה.
מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של המשפט, בביוגרפיות של אישים, או בשילוב של השניים.