אני אתחיל מהמילים. ולמעשה מההבטחה שמילים יוצרות. הכריכה האחורית, אלא מה? אני אצטט אותה תחילה, ואז אמשיך.
===
אווה הופמן מספרת את סיפורה האישי, סיפור של ילדה יהודייה פולנייה, שבסוף שנות החמישים של המאה העשרים היגרה בעל - כורחה עם הוריה לקנדה, בגרה בצלם הכבד של אובדן השורשים וטשטוש הזהות, ולאט - לאט בכל - זאת מצאה את מקומה בנכר ובשפה זרה, ואף עשתה בארצות הברית קריירה מזהירה של אשת רוח. מן האובדן המכאיב של בית חם ואהוב, של נופי ילדות ותרבות, דרך חוויית הזרות והניכור, ועד להסתגלות ההדרגתית, המאולצת, המסקרנת, המהנה לבסוף: זה הנתיב המרתק שהספר מוליך בו את קוראיו. מרתק לא רק מפני שהסופרת מציגה בספרה פיסת היסטוריה שעודנה אקטואלית מאוד, אלא גם מפני שהיא מצליחה לגעת בחיים האנושיים במלוא עושרם, עושר רגשי, עושר חושני ועושר רוחני - הגותי.
===
כל מילה אמת, ובכל זאת הסך הכל הכללי הוא כזב. כך שהמגיע, כמוני, לקריאת הספר מתוך הציפיות ששותלת בו הכריכה האחורית, עשוי לאבד את דרכו, להשתעמם, ולא להבין במה בעצם מדובר. וזה מה שקרה לי. התחלתי לקרוא, ולא הצלחתי להמשיך. עזבתי, קראתי ספרים אחרים, וניסיתי שוב. שוב כשלתי. רק לאחר קריאת "המתרגמת" הצלחתי לשבור את המחסום, ובסופו של דבר להנות מהספר.
הדבר הראשון שמקשה על הקריאה הוא החלוקה לפרקים. כלומר העדרה של חלוקה כזאת. הספר מחולק לחמישה חלקים, כל אחד מהם הוא רצף ארוך של פסקאות, לעיתים מופרדות ביניהן בכוכבית, ותו לא. פרקים מקלים על הקריאה בכך שהם נותנים נקודת עצירה הגיונית, וגם בגלל שהם מחייבים את הכותב לבנות מספר קצוב של פסקאות סביב תמה מרכזית, ולספק לקורא עמדות נוחות לסיכומי ביניים של הנכתב בו. ובכן, אווה הופמן לא נותנת הנחות כאלה לקורא. היא דורש ריכוז, התמדה, ואורך רוח.
הדבר השני המקשה על הקריאה הוא החלק הראשון, העוסק בילדותה של אווה בפולין ובשלוש עשרה שנות חייה הראשונות. אני לא אומרת לאף אחד לדלג על החלק הזה. הכותבת החליטה שהוא צריך להיות שם, וטעמיה עימה. אני מניחה שאי אפשר להבין כראוי את החלקים האחרים, על חייה של אבה כמהגרת מתבגרת ובוגרת בקנדה ובארצות הברית, בלי להבין את התשתית, ואת אבני היסוד שעליהן היא בונה. ובכל זאת החלק הזה היה עבורי משמים למדי.
בסופו של דבר התגברתי על שתי החולשות הללו, ונשאבתי אל תוך הקריאה. אווה היא ילידת סוף מלחמת העולם השניה. בשנת 1956 נפתחו שערי פולין ליהודים, ועשרות אלפים מהם עלו ארצה. על העליה הזאת, שנקראת "עליית גומולקה" על שמו של נשיא פולין באותה תקופה, קראתי לראשונה בספרה של אלאונורה לב שנקרא "סוג מסויים של יתמות". רבים מחברי המשפחה של אווה עלו ארצה בתקופה ההיא, וביניהם גם מארק, שהיה החבר הטוב ביותר שלה. הוריה של אווה החליטו, בניגוד לרוב סביבם, להגר לקנדה, וכך עשו. הספר מדבר על תחושת זרות של מהגרת מנקודת מבט אחת עיקרית, המובעת בשם הספר - תחושת הזרות בין המילים. אווה הגיעה לונקובר בגיל שלוש עשרה. השפה שידעה, פולנית, לא היתה מספקת עבורה לתיאור החוויות החדשות. את השפה החדשה, אנגלית, היא התקשתה להפנים ולהפוך לשפה משלה. ועל כן היתה לה תקופה ארוכה של וקום שהשפיע מהותית על תחושת הזרות שלה במשך שנים רבות.
הספר מלא במשפטים ראויים לציטוט. התחלתי לסמן אותם, ובסוף התייאשתי, כי הם רבים כל כך. הופמן לא מסתפקת בסיפור אישי. שנות הזרות הרבות שלה הפכו אותה למתבוננת קשובה, והיא יוצאת מתוך החוויות שלה אל תיאור כללי, ולמעשה לביקורת תרבות. אני לא חושבת ש"ככה לא כותבים ספרות". לטעמי זו ספרות במיטבה, ואולי גם קצת מעבר. אני לא חושבת שיש בדבריה הטפה כוללת נגד התרבות האמריקאית. היא מסתכלת, ומעלה נקודות חשובות. היא מדברת על הדור שלה - אלה שנולדו בתום מלחמת העולם השניה ויצרו בשנות השישים את "תרבות הנגד" האמריקאית. היא מתארת כיצד המחסור שהיה לה במילים להתבטאות דווקא סייע לה בלימודיה בקולג', בתקופה שבה האופנה האקדמית השלטת היתה זיהוי מבנים ומסגרות תוך התעלמות מתכנים. היא מתארת כיצד עובדת היותה זרה נתנה לה מקום של כבוד ואפשרות להפוך פופולרית. אלה, ושאר התובנות שלה, מאירות עיניים. גם עבור מי שלמעשה נמצא בחוץ, ורק חווה את התרבות האמריקאית והקנדית באמצעות תיווכי תקשורת.
חווית המהגר היא חוויה קשה. בעיקר בגיל רגיש ועדין כמו גיל ההתבגרות. האם מה שאווה הופמן מתארת הוא חווית המהגר באשר הוא? אני ממש לא בטוחה. סבתא שלי עברה מפולניה לפלשתינה-א"י בהיותה בת שלוש עשרה. גם אותה לא שאלו, וגם היא הגיעה למציאות שונה מהותית מזו שהיתה מורגלת אליה. אבל בחוויותיה אין הרבה זכר לקושי לשוני. היא לא ידעה עברית, אז למדה. וגם ערבית, כי היה צורך. את חוויות הזרות שלה היא מתארת דרך המאכלים הראשונים שטעמה בארץ. דרך הבננה ("כל כך טעים שלא רציתי שתיגמר, והחזקתי בפה בלי ללעוס") ודרך התירס ("נורא נעלבתי כשנתנו לי. בפולין זה אוכל לסוסים") והתבלינים המזרחיים ("עד היום אני לא מסוגלת לטעום אותם"). נראה לי שדרך החשיבה של אווה הופמן היא מילולית ביותר. מבחינתה אין לחוויות קיום אלא אם נוסחו היטב בראשה במילים. אבל אנשים שונים חווים בדרכים שונות. יש שחוויותיהם עוברות בצורה החזקה ביותר דרך חוש השמיעה, או הראיה, או הריח. לכל אחד מאלה, באם היה מהגר, חווית הזרות היתה מתבטאת בצורה שונה.
אם לא הבנתם, הספר מומלץ. צריך להתחיל בזהירות, אבל לדעתי כדאי להתאמץ.
