בימים אלה פועלות שתי תנועות הפוכות במקביל. תנועה אחת קוראת לאינסטנט, לכל מה שמהיר וחומרי, להבעת רגשות באימוג'י. תנועה הפוכה קוראת לעצור, לנשום, להתעכב על פרטים, לחוש. יש שיקראו לזה מיינדפולנס. "אנטוניה שלי" משתייך לתנועה השניה. סיפור ההתבגרות היפהפה והאיטי מתרחש בנבאדה, ארה"ב, בתחילה בשדות הפתוחים, באחוזות ובחוות, ובהמשך בעיר הסמוכה, עת המשפחה עברה להתגורר שם. תאורי הנוף נוגעים ללב, ומזכירים במקצת את האופן שבו צ'ינגיז אייטמטוב מתאר את מולדתו, קירגיסטן. המחברת, וילה קאתר, מפליאה ברגישות לפרטים, לאור ולטבע, ובאותה מידה היא מציירת את הדמויות לעומק ובניגוד גמור לתאורים הסטראוטיפיים הנפוצים בספרות כיום.

כשאני קוראת ספרות מתורגמת, חשוב לי להתעכב על האופן בו הספר תורגם והאם התרגום גורע או מוסיף למקור. "אנטוניה שלי" תורגם מאנגלית על-ידי ע.ארבל וי.אליאב בשנות החמישים. התרגום מתאפיין בעושר לשוני שתואם את עושר התאורים של קאתר. נתקלתי בו בביטויים שכבר נשכחה ממני משמעותם (למשל - "דבר דבור על אופניו") ואיתגרו את מחשבתי בצורה נעימה ומחכימה. נותר רק להתעצב על העלמותם של תרגומים מעין אלה מנוף הספרות המתורגמת (אינסטנט, כבר אמרנו?).

הציור על כריכת הספר צויר על ידי אחד האמנים האהובים עלי, הצייר האמריקני אדוארד הופר. לרוב, ציוריו של הופר משרים עלי דכדוך, והנה כאן שודך לספר ציור גס של אסם הטובל במישורי שדות. במבט ראשון נגלה נפח גאומטרי חום במשיכות מכחול עזות, ובמבט שני עולה התחושה הנעימה של אחר צהרים קייצי ומהורהר במרחבים העצומים של ארץ האפשרויות.

ספר טוב. תרגום מעולה ( מאנגלית ע. ארבל) השפה עשירה וספרותית , פיוטית , שמעטים כמוה אפילו בספרות מקור איכותית. בספר זה מרבה הסופרת לתאר נופים, שדות, נחלים, הרים וגבעות, חורפים קרים ומושלגים וימי קיץ לוהטים ,צמרות עצים בתים וגגות ועוד ועוד ולכל מי שאוהב תיאורי טבע ונוף צפויה לו בספר זה הנאה מרובה. הסופרת מתארת את חייהם הקשים של המתיישבים החלוצים במדינת נבראסקה מנקודת מבט של ילד/נער שנאלץ לגדול בבית סבו וסבתו וחי על פי המקובל בעיירה שבה גדל. דוק של עצבות מלווה את השתלשלות האירועים ,למרות שלא הרבה מתרחש בספר זה, אם כי קשה להגדירו כספר עצוב ממש. יש בו מן העליצות ושמחת החיים הפשוטה ,הקיומית ובמקביל גם אווירה של מועקה ובדידות הנגזרים מהתמודדות עם מציאות קשה של חיים בעיירות קטנות שתושביהן עסוקים במרבית שעות היום ב"להוציא לחם מן האדמה".
זהו ספר מרגש , אם כי קראתי ספרים מרגשים יותר מאותו ז'אנר.

סיפור אישי של שנות התבגרותו של נער באיזור חקלאי של נברסקה. הספר מצליח להשרות אווירה מיוחדת של הזמן, המקום, קשיי הקיום והתרבות. אולי זו הערה אישית, אבל תרגום לעברית אינו משתבח עם הזמן - הוא מזדקן, ומדובר כאן בתרגום בן כחמישים שנה שיוצר מעין פילטר מיותר בינו לבין הסיפור

קראתי את הספר לפני מספר שנים והוא מאוד ריתק אותי,ממליצה בחום לקרוא.ואם מישהו יודע על תרגומים נוספים לעברית של הסופרת הזו אשמח לדעת.