דיסטופיות עתידניות על מדינת ישראל הן מצרך דיי נדיר. היצירה המוכרת ביותר אולי היא "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, יחד עם יצירות מוכרות פחות כמו "פונדקו של ירמיהו" או "מנדט" (שנכתב לא כדיסטופיה עתידנית אלא דווקא כזו המשלבת היסטוריה אלטרנטיבית).
כיאה לדיסטופיה (ולאו דווקא ישראלית), הספר מתאר את ישראל כמדינה נחשלת, הנשלטת על ידי חונטה צבאית. כיאה לישראל - החונטה הזו היא בעלת מאפיינים דתיים-משיחיים. אביו של גיבור הסיפור הוא יהועז - גיבור מלחמה שלאחר השמדתן של ערי החוף הישראליות באמצעות פצצות אטום הקים בירושלים את ממלכת יהודה. הוא לוקח את תפקיד הכהן הגדול והמלך. בנו, יהונתן, שנפצע בגיל 4 מרימון שפגע באיבריו המוצנעים, מתאר את עלילות עליית אביו לשלטון והטירוף הדתי שמלווה אותו.
הספר מתאר בציניות רבה את בית המקדש השלישי, את השכנוע העצמי הדרוש כדי לקחת על עצמך את תפקיד הכהן הגדול (התיאורים הגובלים באירוטיות על הדרך שבה אביו של יהונתן יוצר קשר עם "השכינה", למשל, בעיקר מדגימים את כוחה של הזיה כזו גם על "צופה מהצד" כדוגמת הדמות המספרת), ואת קריסתו של חלום משיחי מעין זה.
לספר מסר ברור לגבי ההרסניות של מדינת-דת שכזו, מהחלום שלעתים נראה כאילו הוא נמצא בהישג-יד - של בית מקדש כאן ועכשיו, בית מקדש שלכאורה אמור להגיע עם ניסים ונפלאות, כשבפועל - בני-אנוש משתמשים בסמל הזה כאמצעי להגשמת חלום של המונים באקסטזה דתית. מי שלא מתחבר אל המסר הזה - יסלוד מהספר ולבטח ישמיץ אותו.
עבורי, באופן אישי, לא רק שהמסר הזה צריך להדהד באוזני הציבור החילוני-ליברלי (שוב, זה כבר עניין של השקפה פוליטית), הקריאה היתה מהנה בגלל העולם הבדיוני שבנה הסופר. אני לא חושב שהכתיבה שלו היתה מייגעת כפי שראיתי בביקורות אחרות פה, לפחות לא במובן שהסופר (כן, בנו של יוסי שריד) כתב בצורה משעממת, אלא שהיא בהחלט מעבירה את ההרגשה המזוויעה, הגיהנומית, המייאשת כל כך של חיים בצל בית מקדש שלישי שנבנה על-ידי ספק שרלטן ספק פסיכופט עם שגעון גדלות.

שני ז'אנרים חביבים עליי הם דיסטופיות והיסטוריות-אלטרנטיביות, וניסן שור שילב פה בין שניהם וחיבר אותם אל ההיסטוריה של מדינת ישראל והתנועה הציונית.
הספר נפתח בתלייתם של כל מנהיגי התנועה הציונית - בן גוריון, מנחם בגין, יצחק שדה ויגאל אלון. בכך, חשבו הבריטים, יחסלו את השאיפות הלאומיות של הציונים.
כנגד זאת, אחד אבינועם טובולסקי, הומוסקסואליסט (כך כתוב בספר, וחשוב לזכור - בשנות הארבעים, על כל המשמעויות החברתיות ואף החוקיות שבכך) גנדרן שמעריץ כל דבר בריטי וסולד מכל דבר לבנטיני (למעט הגברים עמם הוא מתרועע) חולם על חיים תחת השלטון ובעיקר - התרבות של בריטניה. כאדם מעט סהרורי, הוא אף מפרסם מנשרים ברחבי העיר, חוטף מכות וקללות מהיהודים בתל אביב בה הוא גר, אבל מצליח לתפוס את תשומת הלב של השלטונות, שמחליטים למנותו כשליט-בובה.
מכאן חייו מסתחררים, כדמות פסיבית שמובלת על ידי פנטזיות משיחיות (נוצריות) של אחרים, בעודו מקים משפחה לא מתפקדת בעליל, ובזמן שהוא מתקדם מעלה במערכת השלטונית של המנדט הבריטי בארץ.
עבורי הספר היה משעשע מאוד. הוא כתוב בצורה רהוטה, מתחשב בהבדלים התרבותיים והלשוניים בין זמננו לבין שנות הארבעים, ולא טרחני מאוד למרות שהדמות הראשית בה היא כזו.
הספר מתמקד באנגלופיל עם רגשי נחיתות מתמידים וסלידה לכל הסובב, ואפשר אולי לחשוב שכך הסופר רואה את הציונות כולה, אבל לדעתי יש כאן משהו שנע בין הומור-עצמי לאולי סאטירה כלפינו, כיהודים-ציונים. בסופו של דבר, כך נראה, ומבלי לעשות יותר מדיי ספוליירים, ההרגשה שלי מהסיפור היתה שגם בקווי-היסטוריה אחרים, לא הרבה משתנה, ומצד אחד ארץ ישראל עצמה היא קרקע פורייה לפנטזיות משיחיות של דת כזו או דת אחרת, ומצד שני - יהודים תמיד יאשימו אחד את השני באסונות שפוקדים אותם, יתנשאו אחד על השני ויקראו אחד לשני נאצי ועוכר ישראל. אבל, וזה אבל גדול - גם אם מסכימים עם האמירה וגם אם לא - בעיניי הקריאה עצמה של הספר מהנה, וזה אולי הדבר החשוב ביותר שיש לי להגיד על הספר הזה.

בלילה אחד ביוני 2025, לילה שבין חמישי לשישי, הלכתי לישון בשעה 2:30. חצי שעה אחר כך, בדיוק בשעה 3:00, קמתי לקולות אזעקה. מכיוון שכבר כולנו "התרגלנו" לאזעקות עקב שיגורים מתימן של החות'ים, הייתי מתורגל לרדת ישר למקלט. כעבר עשר דקות, כשיצאתי והקליטה שבה אל הטלפון שלי, נדהמתי לגלות פושים מהחדשות שהחלה התקיפה באיראן. כך החל, עבורי לפחות, מבצע "עם כלביא".
הספר "העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית" חיכה לי על המדף במשך שנים רבות, ולפתע התווחר לי שלא יהיה זמן נכון יותר לקרוא אותו. לכאורה, כספר עיון, הוא איבד מהרלוונטיות שלו - הוא נכתב בשלהי שנות השמונים, כשברית המועצות עוד היתה קיימת והסכנה ממלחמה גרעינית בין שתי מעצמות, מלחמה שעשויה להכחיד את כל האנושות, עוד ריחפה באויר. ובכל זאת, כל מבוא הוא בעיניי אמצעי מבורך להיכרות עם נושא סבוך.
למרות ש"היסטוריה מוסרית" נשמע כאילו רוב הספר מתעסק במוסר, הוא למעשה הוא נותן סקירה היסטורית רחבה, החל מפרוייקט מנהטן, דרך ההתפתחויות הטכנולוגיות השונות הקשורות לפצצת הגרעין: פיתוח פצצת המימן, מירוץ החימוש, פיתוח הזרועות השונות בכוחות החמושים של ארצות הברית שאחראיות על הנשק הגרעיני, פיתוחים בתחום הטילים הבליסטיים ופיתוחים להתמודדות עם האיומים הגרעיניים.
תוך כדי הסקירה הזו, הסופר מתמקד בסוגיות השונות שליוו את אותן ההתפתחויות. כך, למשל, הוא מראה שלאחר הניסוי הגרעיני הראשון, לא היו דיונים מוסריים (או בכלל, אסטרטגיים) ממשיים הנוגעים להטלת הפצצה על יפן - זו היתה תולדה של מכניקה ביורקרטית-טכנולוגית.
גם בתום המלחמה, כאשר מדעני הגרעין עצמם קראו לפירוזה של ארצות הברית מנשק גרעיני (עוד לפני שברית המועצות תשיג זאת), ההחלטות שהתקבלו פשוט "הניחו" איזשהו קו התקדמות ליניארית בשאיפה להשגת כוח גרעיני נוסף (מתוך הנחה של הממשל שלברית המועצות יקח עשורים להשיג נשק כזה, ולא שנים בודדות כפי שחזו, וצדקו, מדעני הגרעין).
מעבר לסקירה הזו, ושאלות בסיסיות וחשובות הנוגעות לנשק הגרעיני (שהחל אמנם כנשק עם עוצמה אדירה, אך התפתח להיות כזה שמשמיד ערים שלמות, ולכן העלה שאלה הנוגעת לרצח-עם שמבוצע כאשר מראש יודעים שהטלת נשק כזה לא מכוונת על מטרות צבאיות גרידא), הספר מתייחס גם אל עיצובה של מדיניות "ההשמדה ההדדית המובטחת" (Mutually Assured Destruction, או MAD). הרעיון הבסיסי מאחוריה הוא שברגע שלשתי המעצמות יש נשק כל כך חזק שיכול להשמיד לחלוטין את האויב שלה, ובהנחה שלשתי המעצמות יש את היכולת לתת "מכה שניה" (קרי, אם תותקף, עדיין ישארו לה צוללות, טילים בליסטיים מוחבאים ומטוסים באויר), אז לאף מעצמה לא יהיה כדאי לתקוף ראשונה, שכן היא לבטח תושמד גם כן לאחר מכן. האבסורד והפרדוקסליות בתפיסה הזו גרם לשתי המעצמות מחד לצבור עוד ועוד נשק גרעיני, ומאידך, להקפיד שבהסכמים הראשונים ביניהן הנוגעים לנשק גרעיני - הן גם יגבילו את פיתוח הטכנולוגיות שנועדו ליירט טילים כאלה.
הספר מסתיים בתכנית גרנדיוזית של ארצות הברית מסוף שנות השמונים, יוזמת ההגנה האסטרטגית, או בשמה המוכר "מלחמת הכוכבים", שנועדה ליירט טילים בחלל באמצעות לוויינים, ונותר עם שאלות פתוחות רבות - חלקן מהתחום המעשי יותר, אך חלקן בהחלט שאלות מוסריות נוקבות, כדוגמת השאלה כיצד אחזקה של נשק כה הרסני ומסוכן שהשימוש בו בהכרח יכוון כלפי אוכלוסיה אזרחית יכולה להיות מוצדקת באמצעות אי-השימוש בה, וכמה הדבר הזה תלוי בגחמותיו של מנהיג מסויים?
קצת לאחר כתיבת הספר, ברית המועצות נפלה. אמנם בידי רוסיה ישנו נשק גרעיני רב, אך העולם השתנה מאוד מאז אותם ימים, ולכאורה הספר כבר לא רלוונטי.
אלא שבעיניי, הוא מספק איזושהי תובנה גם עבור המלחמה שאנחנו ניהלנו/מנהלים/ננהל מול איראן - שכן, כיום לא רק שישראל (לכאורה) היא המדינה היחידה באיזור עם נשק גרעיני, היא גם בעלת יכולת הגנה מפני טילים בליסטיים. מולה ניצבת מדינה בעמדת נחיתות, שמצד אחד שואפת ל"שוויון" - אולי לשם השמדתה של מדינת ישראל, ואולי לשם שמירה על שרידת המשטר שלה, ואולי שתי הסיבות גם יחד. הבנת השיקולים והאפשרויות השונות שעולות מעצם אחזקתה של פצצת גרעין יכולה אולי לשפוך מעט אור גם על המלחמה הזו, בה קראתי את הספר הזה, וגם, באופן כללי יותר, על השאיפות של מדינות נוספות באיזור ובתקופה בה אנו חיים.

בתור מי שלמד בעשור הקודם ארכיאולוגיה (גילוי נאות: משם אני מכיר גם את הסופר), פרוזה שמתרחשת בעבר הקדום-קדום-קדום תמיד נשמעת לי כמו אתגר קשה מדיי. לעולם לא נוכל להבין את הלך הרוח של האדם בתקופה הכלכוליתית (לכו 6000 שנה אחורה, נניח) - תקופת המעבר מתקופת האבן לתקופת הברונזה, בה רואים סימנים ראשונים ומוקדמים לעיור (אגב, מבחינה היסטורית, יריחו היא באמת דוגמה יוצאת דופן, מכיוון שבה נמצאה מסגרת עירונית שהקדימה את זמנה באלפי שנים, וכללה מגדל גבוה בצורה יוצאת דופן שהעיד על יכולת אירגונית עירונית שמעטות הדוגמאות בנות-זמניה ברחבי העולם). אולי הלימודים והידע בארכיאולוגיה "קילקלו" לי מעט את היכולת לאפשר "מרחב טעות" או "חופש יצירתי", וכך במשך זמן רב פשוט הנחתי שלכתוב עלילה שמתרחשת בתקופה כה עתיקה היא פשוט משימה בלתי אפשרית, ולכן גם לא נמשכתי אל הז'אנר הזה שנראה לי יומרני מדיי (ברמת האותנטיות).
אחד הדברים היפים שעשה הסופר במקרה הזה הוא לא לנסות יותר מדיי "לדבר בשפה עתיקה". אמנם ברור שהטכנולוגיה, הדת, התרבות ואפילו הגיאוגרפיה זרים לנו - אבל המילים, הלך הרוח - עדיין מדברים בשפה שלנו, ומאפשרים לנו ביתר קלות להתחבר אל הדמויות השונות. וזוהי אולי מעלה אדירה בספר, שהדרך שלו להתגבר על המשוכה הזו של הבאת הקורא אל העולם העתיק היא לא לנסות להקשות עלינו, אלא לחוות פשוט את העולם הזה דרך שפה ואולי גם "הלך רוח" מסויים שקל יותר להתחבר אליו.
התקציר אמנם מתייחס אל שתי דמויות, אך למעשה כל כמה פסקאות-פרקים הפוקוס נע בין שלל דמויות שונות, בדרך שאולי מזכירה קצת את "שיר של אש ושל קרח", ומאפשרת לעלילה להתקדם תוך כדי הצצה אל עולמם הפנימי של האנשים השונים שפועלים במסגרת העלילה.
בעלילה הזו (מבלי לנפק יותר מדיי ספויילרים, אם בכלל...) יש את נחש, נער מכפר קטן שאמור לעבור טקס התבגרות, חגב - אדון אחוזה בקרבת עיר הירח (היא יריחו), אחיו הקורא בשמיים (מעין שמאן) מעיר הירח, ואף קוסם נחושת (עוד שמאן מקומי מהאיזור הכפרי יותר). יחד עם עוד כמה דמויות, הגורל שלהם נשזר כשאדון האחוזה מחליט ספק לדאוג ל- ספק לרצות את האיכרים באחוזתו ולפשוט על עיר הירח. כתוצאה מכך מתחילה שרשרת אירועים בסופו של דבר נקשרת גם עם מסע ההתבגרות שעובר הנער נחש. קו הסיפור אמנם מתמקד בכמה דמויות, אך הוא אינו פתלתל בצורה מתישה, אלא ממוקד וענייני.
הסיפור מלכתחילה היה אמור להיות ארוך יותר, ולכן הספר הזה הוא חלק ראשון בטרילוגיה. הוא לא מסתיים היכן שהעלילה עצמה אמורה להסתיים, וזו אולי, לדעתי, הביקורת היחידה שלי על הספר. ישנן טרילוגיות (כדוגמת Spin של רוברט צ'ארלס ווילסון) שבהן כל ספר מסתיים בנקודה מסויימת, והספר הבא למעשה ממשיך מנקודה אחרת בזמן, עם דמויות אחרות, עם אותו קו זמן/אירועים. במקרה הזה, כך נדמה, מדובר בנקודה מסויימת שבה הסופר בחר לעצור, אולי בצורה מעט מלאכותית מדיי, וזה פשוט אומר שבפועל, נאלץ לחכות לספרים הבאים בסדרה שימשיכו את אותו קו סיפור.

מומלץ בחום. ובאמת חם ביריחו.

ספר קצרצר, שאפשר (וצריך, אולי) לקרוא בשבת אחת.
למה צריך?
כי מלכתחילה עלילת הספר דרך תודעתו המעוותת, האובססיבית, של הגיבור - גוסטאב פון-אשנבאך, סופר שזכה לתהילה עוד בראשית דרכו, ולא הצליח ממש לעשות משהו שהוא בעצמו מעריך מזה שנים רבות.
האובססיה של הסופר מתמקדת בנער יפה-תואר. כן, יש פה עניין הומו-אירוטי, אך הוא משולב בצורה יפה בהערצת הסופר לאסטתיקה, לא רק של הגוף, אלא גם של הנעורים, ולדעתי, אף של החטא, של האסור, בעצמו.
יש בספר משהו טראגי שגובל במשעשע, שהייתי מצפה למצוא אצל הסופרים הרוסים כדוגמת בולגאקוב או נאבוקוב, ואולי בגלל זה אהבתי אותו. ראיתי ביקורת שהגדירה את הספר כ"טרחני", ואמנם זה נכון, במובן הזה שהגיבור עצמו הוא אשמאי טרחן זקן, אבל לדעתי הספר עצמו לא יכול להחשב כ"טרחני" בגלל בשל העובדה שהוא קצרצר מאוד. הוא נותן לנו הצצה אל נבכי נפשו הטרחנית של הגיבור, אך זו חוויה מרוכזת מאוד, שאנחנו אמורים "לזרום" איתה בלי לקטוע את רצף הקריאה באמצע (כך לפחות אני חושב). בצורה כזו איננו "מתייסרים" בספר משעמם שקריאתו נמרחת על-פני כמה ימים, אלא פשוט זוכים לחוויה מתומצתת, משונה, אך בנויה היטב.

אחד הדרכים שלי להגדיר ספר טוב היא המידה בה הספר מעסיק אותי לאחר שסיימתי לקרוא אותו. אולי זו הסיבה שאני מאוד אוהב מדע-בדיוני - הגמישות המתאפשרת במדע-הבדיוני, בו "הכל" אפשרי (כל עוד ינוסח במסגרת מדעית הולמת) רחבה הרבה יותר.
מן הבחינה הזו, טאו אפס הוא ספר מצוין. סיימתי לקראו לפני יותר משבוע ואני עדיין מהרהר בו רבות.
נוסיף על כך את העובדה שהוא מייצג תקופה שדיי חלפה מן העולם - תקופה מאוד אופטימית, בה באמת האמנו שאוטוטו אנחנו עוזבים את הכדור האומלל הזה ויוצאים לדרך חדש, מגלים כוכבים חדשים ומיישבים אותם. אמנם נכון שגם היום נכתבים ספרי מדע-בדיוני שזהו עיסוקים, אך האופטימיות (והנאיביות? אני לא רוצה להאמין) מהדהדת בספר הזה בצורה בולטת הרבה יותר, ומאוד מאפיינת את ההשקפה של המדע-הבדיוני לגבי העתיד, והמדע, עד שנות ה 80'.
עלילת הספר מתמקדת במסע ליישוב כוכב-לכת מרוחק - כמה עשרות שנות אור (מרחק סביר, בכל זאת), מסע שאמור לקחת כמה שנים ספורות (וזאת באמצעות טכנולוגית "מגח-סלון" ומשחק פיזיקלי שלמען האמת אני לא מבין לחלוטין אם הוא אפשרי, אבל אין טעם להלאות פה את הקוראים). חמישים אנשים נבחרו למשימה, כל אחד עם אופי שונה ורקע שונה, ולמרבה המזל - הספר לא מתמקד בכולם, אבל הוא כן נותן לנו אפשרות להציץ לסיטואציה שבה מספר מצומצם (פחות או יותר) של אנשים "נכלאים בכלוב" למשך תקופה ארוכה.
הצרות מתחילות היכנשהו לקראת השליש הראשון של הספר, והמסע האופטימי הופך למה שעשוי להיות מסע אינסופי אל המוות.
מכאן ואילך הספר הופך ליותר ויותר מדכא, ואני מודה שלקראת הסוף כבר דיי התחרטתי שקראתי אותו. מבחינת מימדי ה"אינסופיות" שהחללית נקלעת אליה, אנחנו מדברים על יקום שלם שחרב, ציוויליזציה שאין לה שום סיכוי להתחמק מכליה ונשיה אבסולוטית, וזה, לפחות בעיניי כמי שעכשיו לומד ארכיאולוגיה, זה נראה האסון הגדול מכל - מילא שציוויליזציה נכחדת, אבל לא להשאיר שום זכר? והרי איך אפשר להתחמק מיקום שמגיע אל קיצו?
לונג סטורי שורט - ספר מומלץ מאוד, לחובבי הז'אנר.

שנה שעברתי למדתי קורס "ארמית ממלכתית" (שזה למעשה אותו ניב של הארמית המקראית, אלא שהוא מכיל גם טקסטים נוספים שאינם מן הקורפוס המקראי). חשוב לציין שהארמית המקראית היא לא הארמית התלמודית, ויש קושי במעבר מקריאת טקסט כדוגמת הפרקים בספר דניאל או עזרא, לבין קריאה בגמרא. אופן הקריאה, לכשעצמו, שונה במהותו.
במהלך הקורס נעזרנו רבות בספר הזה, ובמובן הזה כן אזקוף לזכותו של הספר שמצוי בו כל החומר הדקדוקי, שזה בעצם עיקר מהותו.
אמהמה, אי-אפשר ממש ללמוד את השפה באופן עצמאי באמצעות הספר הזה (אולי רק ליחידי סגולה), וזאת בניגוד לספרי דקדוק אחרים (שאולי הם המיעוט שבספרי הדקדוק). הספר מכיל פרקים ותתי-פרקים רבים הכוללים את הנושאים הדקדוקיים, טבלאות רבות (במיוחד עבור הטיות הפעלים בבניינים השונים ובגזרות השונות), מילון קצרצר (שכולל רק את אוצר המלים המקראי), ואת הטקסטים המקראיים.
באופן כללי, סדרת האנציקלופדיה המקראית ערוכה בצורה כזו שמחלקת את כל הנושאים לתתי כותרות ולתתי-תתי-כותרות. יש בזה יתרון מתודולוגי, אך הוא לרוב אינו מאפשר קריאה רציפה, אלא פשוט "חומר עיון" שאפשר להגיע אליו בקלות בעת הצורך.
היו גם כמה פעמים שהמרצה הזהירו אותנו מהסתמכות בפרדיגמות (טבלאות ההטייה) שבספר, אך אלו הם מקרים בודדים, ונדמה שמדובר יותר בויכוח בין חוקרים, מאשר טעות יסודית ו"מוכחת" (עד כמה שניתן להוכיח דבר-מה לגבי שפה שלא מדברים אותה, בניב הזה, מעל לאלפיים שנה).
בקיצור, ספר-עזר טוב, אבל לא הייתי אומר שאפשר ללמוד איתו באופן עצמאי.

יש ספרים וסופרים, שמרוב השבחים שהם קוצרים - פשוט לא בא לי לקרוא אותם.
ככה זה בערך היה במקרה של ניל גיימן, ובמקרה של טרי פראצ'אט שגם הרבה יותר מחובר אל עולם הפנטזיה - מתווספת הסיבה שאני בכלל לא אוהב פנטזיה.
זאת הסיבה שלקח לי המון המון המון זמן להגיע אל הספר הזה, למרות שגם הוא, כמו רבים, חיכה לי שנים על המדף.
אני מניח שהדבר הכי קשה, שאולי אני הכי שמח לעשות, זה להודות שההתקטננות הזו היתה לשווא - הספר הזה ראוי לכל השבחים שהוא קיבל.
הוא הצחיק מתחילתו ועד סופו, הספר גדוש בהומור נונסנס, ברפרנסים תרבותיים שמחמיאים לך כשאתה מזהה אותם.
העלילה עצמה מסופרת בצורה קלילה, אף על פי שהיא כן מפותלת, מורכבת מדמויות רבות, ולי אישית אפילו קשה להצביע על מי היא הדמות הראשית מבין כולם - המלאך והשד שלא ממש אוהבים את המלחמה בין הרוע לטוב, ארבעת פרשי האפוקליפסה, חבורתם "ההם" (ובראשה אדם, בנו של השטן), אנתמה דיבייס, או אולי אפילו דמויות משניות שלא מפסיקות להצחיק כמו חבורת האופנוענים שמתלווה אל ארבעת פרשי האפוקליפסה.
כל הדמויות מושמות ללעג, כולן מקדמות עלילה שאולי ברור לנו מה מטרתה - סוף העולם, אך לא ברור (לא רק לנו, אלא גם לדמויות עצמן) מה תכלית אותה אפוקליפסה.
מומלץ בחום לחנונים, ולאנשים שאוהבים הומור חנוני.
לא מומלץ: לחובבי ביוגרפיות וספרי בישול.

אתחיל מהסוף: ספר טוב, אבל לא מה שחשבתי.

הספר נכתב בעתיד הקרוב (מאוד), הטכנולוגיה היא אותה טכנולוגיה בה אנחנו משתמשים היום, והסכסוכים הבינלאומיים, הם פחות או יותר, אותם סכסוכים - מתיחות עם איראן, מתיחות עם סין, עולם מחורבן, אך בגדר הנסבל.
קצת לפני חג המולד, רשת האינטרנט מתחילה לזחול, ודיווחים שונים על מתקפת סייבר מתחילות לתפוס תאוצה, יחד עם דיווחים מפחידים על תקיפות בסין, פלישה אווירית, ואפילו התפרצות של שפעת עופות. באמצע סופת שלגים אימתנית, החשמל קורס - וניו-יורק נאלצת להתמודד עם חיים ללא חשמל, ללא אספקת מזון, ללא שום ידיעה לגבי מה קורה "בחוץ", למעט השמועות ותיאוריות הקשר.
עד כאן הסיפור ריתק אותי, אלא ש... בשלב הזה, הייתי בטוח שהסיפור ימשיך לתאר את מלחמת הסייבר, ויתמקד בהיבט הטכנולוגי (מה לעשות, אני אוהב מדע בדיוני). מה שקורה בפועל, הוא שהסיפור מתמקד במלחמת ההישרדות הקשה בתנאי קור מקפיא, ללא כל חשמל, במשך שבועות ארוכים - בהם החברה מדרדרת לאיטה (המספר גם מזכיר כמה פעמים את המצור על לנינגרד - אלא ששם המצור נמשך כמעט 900 ימים, עם כל המפלצתיות שבדבר).
וזה לא שהסיפור היה גרוע - הוא היה דיי מעניין ומותח ברובו, פשוט.. ציפיתי למשהו אחר.
אני גם חושב שהמצב ה"סטאטי" הזה, של להיות תקוע בעיר קפואה למשך כל כך הרבה זמן, גם יכול להפוך למעט מונוטוני באיזשהו שלב.
למרבה השמחה, בחלק האחרון של הסיפור (נגיד, 20% האחרונים) הסיפור כן מקבל שוב קצת מימד של תנועה והפך למעניין יותר (לפחות בשבילי), והסוף עצמו היה דיי טוב.
חובבי מדע בדיוני עשויים להנות מן הסיפור, אבל אני חושב שהוא בעיקר ימשוך את חובבי סיפורי ההישרדות הקיצוניים. נראה שהסופר כן עשה מלאכת מחקר מעמיקה בנושא, והסיפור באמת מוגש בצורה טובה.
אני מודה שהדבר שהכי הציק לי בכל הספר הזה, למעט ה"פספוס" בנושא מלחמת הסייבר, היה שההוצאה (הפרטית, מסתבר) של הספר לא טרחה ליישר את הפסקאות לאורך כל העמוד (מה שנקרא "Justify" בשפת הוורד), וזה נראה קצת חובבני שהשורות אינן באותו אורך, ומציק לעין.
מעבר לזה, חוויה מהנה.