ד"ר ארז כסיף מפריד את התאורים ההיסטוריים לשני סוגים עקרוניים: האחד דן בתהליכים ומציג תמונה רחבה שאנשים משובצים בה והוא הדרך המקובלת לתאור הקמת מדינת ישראל. זו אינו בחירתו של כסיף בסיפרו. הסוג השני של תאורים היסטוריים מייחס למנהיגים מסויימים תפקידי מפתח: בלעדיהם ההיסטוריה הייתה אחרת. בספרו מייחס ד"ר כסיף תפקיד מפתח כזה לדוד בן גוריון אשר הנהיג את המסע להקמת מדינת ישראל, ולשם כך נקט במהלכים שכללו מניפולציות פוליטיות, נטרול מתנגדים, כיפוף התהליכים הדמוקרטיים ואף בחירה בדרך מסוכנת של הכרזה מוקדמת על הקמת מדינת ישראל, שהייתה כרוכה בה מלחמה וודאית עם ארצות ערב בתזמון שאינו מיטבי מבחינה צבאית. זאת על מנת לחסל את האופוזיציה לשלטונו.

הספר מבסס היטב ובאופן מפורט את הטענה הזו שממנה משתמע שבן גוריון הכפיף את טובת המדינה לתאוות כוחו האישית, וכאשר השניים התנגשו, יצר השלטון ניצח. ואולם, יכול הקורא להרהר גם שאולי בן גוריון האמין שבכוחו לבצע מהלך חרום היסטורי לטובת עם ישראל, ולשם כך היה מוכן לחסל כל התנגדות וכל מעצור. האם היה צריך לקבל עליו מגבלות וערכים דמוקרטיים? או שאולי בעת ההיא נכון היה להשליך את כללי ההתנהגות הדמוקרטיים והחברתיים ולעבור לדרך האלימות הפוליטית והפיזית? מהן מגבלותיה של הדמוקרטיה ומה גבולותיה? ומה מגבלותיהם וגבולותיהם של מנהיגים? האם בן גוריון נהג בדרך המתוארת בספר גם בהמשך שנות שלטונו? פרשת אלטלנה כמו גם פרוק הפלמ"ח, המאבק במפ"ם, בצוע שנויים במטכ"ל ימים ספורים לפני המלחמה והדחתו של גלילי משתלבים בתמונה שמצייר ד"ר כסיף.

ספר מעולה ומעורר מחשבה.

לבי לבי עם דוד בן גוריון, שאחרי מותו נאלץ לספוג האשמות איומות כאלה. חוץ מלכתוב שהוא רוצח המונים נכתב עליו בספר הזה כמעט הכול. הוא מואשם ב: חרחור מלחמה (!), העדפת האינטרס האישי על פני זה הלאומי (גם במחיר לאומי כבד), שימוש ציני בניצולי שואה, מניפולציות וספינים, תאוות שררה שאינה יודעת גבולות וכנראה שלא מניתי את הכול. אבל מה שבאמת מעציב פה ואפילו מפחיד זה שהספר הזה פשוט משכנע! כמו כתב אישום שנכתב בידי פרקליט חריף, יסודי וקפדן, הוא מציג טענות ומוכיח אותן אחת אחת, תוך התבססות על ראיות ועדויות, בלי להותיר שום פתח להסבר חלופי. כל הסבר אחר שיכול לעלות בדעת הקורא, קורס לו באחת.

הטענה המרכזית של הספר היא שהיריבות הפנימית בין בן גוריון ו"היישוב המאורגן" לבין התנועות הפורשות, האצ"ל והלח"י, ורצונו לחסל אותן, הניעו אותו לבצע מהלכים שהזיקו לאינטרס הלאומי. ולמרות שהוא היה מודע לסכנות שטמונות במעשיו, הרצון שלו להיפטר מיריביו ולעמוד בראש המדינה שתקום היה כה חזק, שהוא גבר על כל שיקול אחר, חשוב ככל שיהיה. וזה נכון גם אם ההשלכה הישירה למעשיו היא סיכון חיי אדם רבים. למשל: ההחלטה להכריז על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. ההחלטה הזו הייתה לכל הדעות מסוכנת מאוד, שכן היישוב היהודי בארץ לא היה מוכן להדוף את צבאות ערב שעמדו לתקוף אותו בעקבות ההכרזה. יועצים צבאיים יעצו לו ולהנהגת העם באותה תקופה, לדחות את ההכרזה, כדי לאפשר ליישוב להתארגן, להתחמש ולהכין עצמו טוב יותר למלחמה. למרות שעל השולחן היו אופציות אחרות ולמרות שהעיד על עצמו שהוא לא ישן בלילות מרוב דאגה, בן גוריון דחף בכל כוחו ועשה כל תרגיל פוליטי אפשרי כדי למנוע דיון אמיתי בסוגיה ולהכריז על הקמת המדינה בתאריך זה. וכל זה למה? על פי המחבר, בן גוריון חשש שבגין יכריז על הקמת המדינה לפניו (הוא אכן תכנן זאת) ולמעשה ינשל אותו מהנהגת המדינה. בן גוריון גם תכנן לחסל את האצ"ל ורק בראשות מדינה ריבונית הוא היה מקבל לגיטימציה מלאה לעשות זאת. הכותב מציין שהיסטוריונים אחרים שכתבו על בן גוריון ראו בעין יפה את הסיכון שלקח והתייחסו אליו במונחים של "חזון", "ראיית הנולד" ו"נחישות", אבל הוא, הכותב, רואה בפרשנות זו פרשנות שנודף ממנה ריח של פולחן אישיות.

אין מה לומר. הטענות שלו משכנעות, וחבל שכך. כי לא נעים לחשוב על בן גוריון ככה. לא נעים לחשוב שכנראה כל המנהיגים הם גם פוליטיקאים ושהציניות והספינים הם חלק מהדי.אן.איי שלהם. לא נעים לחשוב שאין הנהגה לא כוחנית, לא מניפולטיבית, ללא מניעים נסתרים וללא העמדות פנים. אבל דווקא בגלל שהתזה כל כך משכנעת, היה מעניין אותי לשמוע את הטיעונים הנגדיים. הרי ברור שהיסטוריונים אחרים, שאת דבריהם הכותב מנגח, היו משיבים לו. אולי הם היו מערערים חלק מהטענות. אבל זו כבר הערה שאינה נוגעת לספר עצמו, הרי הוא את שלו עשה.

יש לציין שהספר הזה דורש מאמץ מסוים בקריאה. הוא פורש חישובים פוליטיים סבוכים יחסית, טכסיסים, ספינים, וצריך לעקוב בריכוז אחר התרחישים המפורטים בו. יחד עם זאת, אפשר ללמוד ממנו לא מעט על המצב המדיני-פוליטי של ימי טרום הקמת המדינה, על האווירה בארץ, על הפחדים ששררו כאן בשנות הארבעים ובמיוחד בשנים 47-48 ועל המאבק הקשה בין האצ"ל לבין ההגנה.

הספר מדוע 'באמת הוקמה מדינת ישראל' מציג תהליכים היסטוריים לא כמצבור של פרטים הנעים ברצף כרונולוגי - כמקובל במרבית ספרי ההיסטוריה - אלא כהשתלשלות המשקפת יסודות נפשיים עמוקים של הגיבורים, הפועלים מתוך כוונות סמויות ומניעים נסתרים. אפשר להסכים אם התיזה המוצגת בספר ואפשר שלא להסכים עמה, אולם אי אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו היא מוצגת ומדרך בנייתה המרתקת –לבנה על לבנה. הספר מציג גישה חדשה ומרעננת לתהליכים שעיצבו את התודעה של אומה שלמה. מחבר הספר קורא לבחינה מתמדת של ה"מובן מאליו", להטלת ספק אף ביסודות ה"מקודשים" העומדים בבסיס זהותנו כעם וכפרטים, ומהווים תשתית מוסרית לכאורה למעשינו כיום. הספר שומט את התשתית האידיאולוגית-רעיונית הנתפסת כמקור לקורת רוח לאומית המאחדת את כולנו תחת תפיסה פטריוטית אחידה ומציג את "גדולי האומה" כבני אדם שאינם חפים מהלכי נפש המאפיינים כל אחד מאיתנו. הספר כתוב בשפה קולחת, בהירה מאד ומרתקת.

למרות שמדובר בספר שביסודו הוא מחקר מדעי, העלילה מרתקת, מטובלת בהומור סרקסטי, והסיפור משכנע ומצמרר.
החידוש המרכזי בספר הוא מדיניותו של בן גוריון שמעל הכל חתר להגמוניה שלטונית. כדי לגרש את הבריטים העניק עצמאות לאצ"ל ולח"י לפגע בבריטים, כדי שהאצ"ל והלח"י לא יזכו בפירות מאבקם, העצים את המאבק בערבים על מנת לצמצם היכולת של הפורשים – מגרשי הבריטים - לתפוס את השלטון. מתוך הכרה בחשיבותם של ה"נכסים הסימבוליים" שעמדו לזכותם של האצ"ל והלח"י שבפועל גרשו את הבריטים מהארץ.
וזאת בנוסף לתיאור בן גוריון כמי שמשתמש בהקמת גופים שונים, ותמרון האנשים הפוליטיים והצבאיים לצרכיו.
אמנם הגישה הבסיסית מתייחסת אל האדם כייצור שמונע על ידי אינטרסים אישיים בלבד, בלא אידיאלים ובלא אמונה. לתפישתי לכל אדם יש אמונה מסוימת, ולהערכתי בן גוריון היה גם מאמין ואידיאליסט. אמנם פעמים רבות יצר השלטון גבר עליו, אבל מבחינתו הוא היה מסור לערכים הלאומים. להערכתי לו היתה עומדת בפניו הדילימה הקשה, להציל את מדינת ישראל תוך הקרבת חייו, היה מקריב את חייו. אמנם כמעט תמיד היה מוצא צידוקים לכך שטובתו האישית היא גם טובת האומה. אבל עדיין המניע האידיאליסטי קיים ומשפיע.

מבחינתי כאדם מאמין, שרואה בהקמת מדינת ישראל התגשמות של דברי הנביאים, תיאורו של ד"ר ארז כסיף מוסיף נדבך משמעותי, ביכולת להבין איך מערכות שונות של אינטרסים משתלבות באופן מופלא לקידום תהליך שהמניע הפנימי שלו הוא אלוקי.

עוד הערה, בתוך קריאת הספר הרהרתי בשאלה, מה היה קורה אם אנשים מהחוג שאני נמצא בו (הציבור הדתי לאומי) היו מובילים את תהליך הקמת המדינה, כיצד הדברים היו מתרחשים? ונדמה לי, שהם היו נוטים להתפשר יותר עם הערבים, מתוך תקווה/אמונה שחזון אחרית הימים קרב ובא. הנה עוד מעט יהיו הערבים חסידי אומות העולם, ויישאו על כפיים את המוני העולים, ויעשו את כל שביכולתם לסייע לעם היהודי לבנות את מולדתו. זה רעיון מקסים שיכול היה להתקיים במציאות אוטופית אילו היינו במצב מוסרי נעלה לאין ערוך. אבל במצבנו, סדרה ההשגחה האלוקית שתהיה לנו מנהיגות בוטה וכוחנית, שעל ידי גירוש המוני של ערבים פתרה לנו בדרכה חלק מהתסבוכת. יתכן שגם אנשים מוסריים יותר היו מגיעים למסקנה שאין מנוס מלגרש את רוב האוכלוסיה הערבית, אבל הדבר היה נעשה אחרת, תוך הפרדה ברורה בין המעוניינים לחיות במדינה יהודית על כל הכרוך בזה, לבין אלה שאינם מעוניינים.

מבריק. מבט חדשני ומקורי ביותר אודות הסיבות והנסיבות שהביאו להקמת המדינה. לדעתי, חובת קריאה לכל מורי ההיסטוריה. הפרקים הראשון והשני מעט קשים לקריאה. יעני 'מקצועיים ואקדמיים', אבל מהפרק השלישי הסיפור רץ.

I had the pleasure of reading Erez Casif’s book and this attempt, to reduce a meaningful historical event to its most fundamental human level is quite disturbing. When those great political powers, in which we put our electoral trust, are reduced to their most selfish, power hungry manipulative selves, it portrays a really historical event unfold. It reminds us, again, that all moments in history have a flesh and blood and bone and real people with their own narrow view behind them.
The first two chapters are difficult and almost meaningless to the layman reader but the rest of the book has a real story in it. And Dr Casif is a competent and interesting story teller.
Definitely worth reading if history is of an interest to you.

ספר מצויין כמי שגדל בבית אדום חונכתי להאמין שבגין היה סתם בריון ובן גוריון התגלמות רוח הקודש הספר הזה מרגיש אמיתי כולם אנשים כולם פוליטיקאים ובן גוריון איש חכם יותר מהמתחרים לטעמי היה אפשר להוציא את כל הכתיבה האקדמית ולהשאיר סיפור מתח אמיתי ומרתק