מה עוד נותר לומר על שלושה בסירה אחת? איזה הלל עוד לא גמרו עליו? ובכל זאת, הנה סיפור קצר שיוכל אולי לשפוך מעט אור נוסף על כוחו של ספר זה.
לפני שנים ביקרתי בבית החולים חבר, שעבר ניתוח שהצריך חיתוך משמעותי בגבו. התלבטתי רבות כיצד לשמח את ליבו, והיות שלא הייתי בטוח שמותר לו לאכול שוקולד במצבו, החלטתי לעשות מעשה לא שגרתי, ולהוציא מהבית את שלושה בסירה אחת היקר מפז, בתרגומו של יאיר בורלא.
השארתי את הספר אצלו, אך מכיוון שהוא (האיש) היה דאוב למדי, לא ניכר שהדבר עורר הד חיובי בקרבו.
כעבור יומיים שבתי לבקרו, והוא סיפר לי שחברים אחרים ביקרו אותו בינתיים, והביאו לו ספרים הרי גורל ועולם, כגון התנ"ך והרמן הסה, שכבודם במקומם מונח (במיוחד התנ"ך), אולם, לדבריו, אלה מילאו אותו נכאים, והוא מיהר להניח אותם מידיו. או אז פתח את הספר שהבאתי, וסופו שצחק, לפי עדותו, עד שתפריו חישבו להתפקע.
הספר הזה מלווה אותי עוד מימי בית הספר היסודי, לאחר שהוריי קנו לי אותו בשום שכל בשבוע הספר. מאז קראתי אותו ובו עשרות פעמים, ואף קראתי אותו בפני אחרים כל אימת שהללו הסכימו לכך בעיקום אף. עד היום הוא משמש לי מקור השראה והתייחסות, ואני מתחיל לא מעט משפטים במילים "זה כמו בשלושה סירה אחת, כש..."
הספר עתיר תובנות מבדחות (אך לא רק) על נפש האדם ועל המנגנונים המפעילים אותה, בין היתר על קנאה, על שמחה לאיד ועל האופן שבו מצב הקיבה שלנו מתווה את הלך הרוח שבו אנו שרויים.
אני ספק אם הספר היה מצחיק כל כך ללא תרגומו של יאיר בורלא, שהיטיב לעבור בין שפה נשגבת ומליצית, המשלבת ביטויים תנ"כיים, לבין הטריוויאלי והיומיומי, ההולמים למשל את דמותו של הריס, חובב הטיפה המרה. לפניו ואחריו היו תרגומים רבים וטובים בדרך כלל, אולם מבחינתי לפחות, העלילה שוב אינה ניתנת לניתוק מהבחירות התרגומיות של בורלא.
