המסע של דניאל הוא מסע בנשמה.
דניאל נכנס כתוצאה מטראומה למה שנהוג לכנות בסלנג של ימינו "מצב דולפין". למה הכוונה בביטוי מצב דולפין? לאחד שהקשר שלו לחיים "הנורמליים" קלוש ביותר... הצורה העיקרית שאני מכיר אנשים שמגיעים למצב הזה הוא כתוצאה משימוש בסמי הזיה... אני חושב שכמעט כל אחד מכיר איזה סיפור על ההוא בהודו שאכל פטריות והיה במצב כל כך עגום עד שהישראלים האחרים שם היו צריכים ליצור קשר עם המשפחה שלו ולהעלות אותו על מטוס חזרה לארץ ולטיפול פסיכיאטרי מרוכז... הסם (שהוא בעצם סוג של רעל יש להודות) יצר פגיעה קשה בתפקוד מערכת העצבים... אבל גם יש שהתופעה נגרמת לא מהבט פיזי כימי אלא נפשי נטו... זהו המקרה של דניאל... מצב דולפין שנגרם מהלם קרב... הסתגרות בתוך עצמו ועולמו הפנימי וקשר מוגבל ביותר עם הסביבה "הרגילה"...
דניאל בורח מהבית והולך לגור בים כמה חודשים... איכשהו הים נוטה לנקז אליו כל מיני סהרורים שמשוטטים בו... אני זוכר שאיזה הומלס ניגש אלי פעם בים ואמר לי ברצינות ש "יש מחלה מסוכנת וכולם צריכים לשים כפפות"... ששאלתי אותו "אז למה לך אין כפפות?" הוא פשוט התעלם והלך... אני זוכר שקראתי פעם כתבה במקומון עליו... אמא שלו סיפרה שבעקבות אהבה נכזבת ששברה לו את הלב לגמרי והגיעה בלווי סכין בגב שלו אי שם שהוא היה בשנות העשרים שלו הוא פשוט נהיה מטורלל לגמרי... דניאל שוהה שם כמה חודשים עם עוד כמה אנשים שחיים לא חיים שם על גבול הדימדומים שבין המציאות לחלום ובין הים ליבשה... הוא גם חווה "הארה" בזמן הזה... אני לא רוצה להרוס את הספר אבל למי שמעוניין להבין יותר את ה "הארה" הזו מעבר לתיאור שלה בספר אני ממליץ לבדוק את משנתו של הפילוסוף היווני הקדמון הרקליטוס.
בסוף חוזר דניאל "הביתה"... אי אפשר לומר שהוא ממש "הבריא" אבל גם אי אפשר לומר שהוא "חולה רוח" הוא חי איכשהו ומסתדר... כמו עוד הרבה אנשים שעברו נזק רציני אבל למדו לחיות איתו...
את מוסר ההשכל של הספר אפשר לסכם במשפט ידוע אחד של יהודי מפורסם... אבל אני מעדיף לא לעשות את זה ולתת לכם להנות מהספר לבד.

ספור קצר שלי לפתיחה: אני יושב בבית קפה קטן לא רחוק מהבית שלי-ניגש אלי מישהו מרושל. לא מגולח מוזנח. קלושרים כאלו יש בתל אביב למאותיהם הם מזהים אותי...
מזהים עם מי יש להם עסק ופעמים רבות פונים אלי.
משפט הפתיחה: "חבר אני צריך להגיע לבאר שבע יש לך כמה שקלים בשבילי" או "יש לך סיגריה?" שאלה!!(-: הוא רואה אותי מעשן...
הוא ניגש ושואל ככה "תגיד שני מלאכים דוחפים אותי אחד מצד שמאל ואחד מצד ימין לאן לפנות".
לא מפתיע בכלל שיחה מקובלת במקומותינו.
אני עונה משהו כמו "שמע זה בטח מצב שאתה מתלבט המלאכים מזרזים אותך להחליט" הוא מסתכל עלי ואומר " איך שאתה ידעת אתה גדול אחי" מרים את המכנסיים שרחבות עליו בכפול וממשיך בשיחה קולחת עם עצמו.
יצחק אורפז מכיר אותם הספר שברשותי הוצאת עם עובד משנת תשכ"ח צהוב די מרופט.
מתחיל ככה "דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאד. הוא ישן רצוף כשתי יממות. אך גם לאחר מכן לא הרבה לרדת ממיטתו"
ממשיך בכך שנשאל אם הוא לא חושב להתכונן לבחינות לקראת האוניברסיטה".
כאן אני מתחיל להרגיש שזו כבר מתחילה להיות הביוגרפיה לא רק שלו.
הוא לא חשב ללכת לבחינות לאוניברסיטה הוא הלך לים.
עם כל הזכרונות והשריטות של החיים.
שם בחוף הים פגש דייג זקן בשם דנינו שמעדיף לא להתרחק מהחוף.
ונערה צעירה בשם גי שגם היא לא בדיוק מקושרת לחיים.
על רקע זה לא רחוק מרידינג מתפתחת עלילה של חיים הזויים
בתוך עולם שנחשב נורמלי .
ישנם ניסיונות לחבר בין העולמות-ההצלחה חלקית מאד.
דניאל משוטט בין הים לבין רחובות העיר בגופו ובנפשו.
ויצחק אוורבוך ידע בדיוק על מה הוא מספר.
הדברים כתובים בעברית פשוטה לא מליצית-יש לזכור שהספר נכתב בסוף שנות השישים שהספרות ברובה עוד היתה מגוייסת-ידעה כביכול לאן פניה.
הוא לא -הוא וקומץ סופרים הבינו כבר אז מה שאחרים התקשו להבין, באמת האמינו שיהיה אחרת.
תל אביב של 30-40 שנה מאוחר יותר זו שמטיילים בה אנשים השומעים קולות ונפגשים עם מלאכים זו העיר כעת.
אני פוגש בהם מידי יום ואיני זר להם והם לא לי.
כי החיים מובילים רבים לכיוון זה לא בדיוק לאוניברסיטה ללימודי מחשבים.
הספר מצויין למי שמסוגל להתנתק ולהתחבר למציאות ההזויה או לא כל כך הזוייה-תלוי במתבונן.
מעטים נלכדים ברשת ומוכרזים כלא שפויים.
הרוב פשוט מצליח איכשהו להסתדר להראות בסדר באמצעות אלכהול, סיגריות , כדורי תואם פרוזק לסוגיהם.
אמר אחד מחברי שאם היו מקימים מוסדות לאלו מביננו ה"מרחפים" היו צריכים פי עשרה מאשר לאלו החולים בגוף.
אני מסכים. על כל איכילוב עשרה אברבנל.(בת-ים).
ממליץ לקריאה לכאלו שיש להם הסבלנות לוותר על "גיבורי על" לוותר על "דרמות גדולות" כאלו המוכנים לרדת לחוף הים
לצדפים.. (הרבה פעמים מתואר הים, החול והצדפים בספר).לפגוש את החיים כפי שהם פה בתל אביב ודעתי גם בניו יורק, לונדון, פריז ובכלל בעולם האורבני-העירוני המתקדם כביכול לאן בדיוק מתקדם?
שאלה שבעקיפין אנו שואלים את עצמנו ואורפז הקדים ושאל בשנים ההן שהיו עוד רבים כאלו שחשבו שהם יודעים לאן.
במושגים ספרותיים לעניות דעתי זהו פוסט מודרניזם שהקדים את זמנו כך נראה לי אבל בעוונותי איני מבקר ספרות ומעולם מאז כיתה ט' למדתי ספרות במסודר ידיעותי חלקיות מאד-אבל ככה אני מבין את זה.