מי שעוקב קצת אחרי הספרים שאני קוראת יכול למצוא אובססיביות-מה בנושא האוטיזם. אני לא ממש יודעת למה. פעם קראתי מה שכתב הנוירו-כירורג אוליבר סאקס על טמפל גרנדין. היא קראה לזה "להיות כמו אנתרופולוג על המאדים", ומאז אני בעיקר מסוקרנת בנוגע לחיים האוטיסטים ולהוויה. ולכן כל דבר הקשור באוטיזם, תיעודי, עיוני, ביוגרפי, ספרותי - סביר שאני אקרא.

היה מי שאמר שמהספר הזה קשה ללמוד על אוטיזם מכיוון שהמחברת היא אוטיסטית בתפקוד גבוה, וכך קשה להבחין בשוני בינה לבין סתם טיפוס לא חברותי. נראה לי שמי שאמר את זה לא ממש קרא את הספר. "סתם אדם לא חברותי" לא מתקשה ביצירת קשר עין עם אנשים, לא מתקשה בזיהוי פנים של אנשים גם אחרי שהוא ראה אותם כמה פעמים, ולא נבעת בבהלה למראה פנים מאופרות של ליצן. סביר שחלק מהאנשים המבוגרים שנראים לנו "סתם לא חברותיים" למעשה מראים קווים מסוימים של תפקוד אוטיסטי, אבל אפשר לראות בקלות את ההבדל בין "סתם לא חברותי", לבין אוטיסט, בתפקוד "גבוה" ככל שיהיה. והקו המבדיל הוא ברמת הסבל והבחירה. דון פרינס יוז סבלה בילדותה, וממשיכה לסבול בכל יום בחייה. הלקויות שלה מפריעות לה בתפקוד היומיומי, וחלק ניכר מהאנרגיות שלה גם כשהיא מאובחנת ומטופלת, כרוך בניסיון לעקוף, או לשכך, או להסתדר יחד עם הבעיות והלקויות הרבות שהיא סובלת מהן.

דון כותבת בצורה רהוטה וקוהרנטית. סביר לי שהכתיבה עברה עריכה ברמה זו או אחרת. ועדיין, יש משהו מאוד אוטיסטי בכתיבה שלה. כפי שניתן להבין משם הספר, דון מצאה את שלוות הנפש שלה בקרבה לגורילות. לטענתה משהו בהתנהלות הפראית שלהן קסם לחלק קדום בנשמה שלה. כך, דרך הגורילות, היא למדה על קשרים בין אנשים, ואיך לתפקד ברמה סבירה בחברה. בהתאם לכך, חלק ניכר מהספר עוסק בגורילות. גם אם זה מלאה את הקורא הממוצע, זה שאינו מעוניין בהן מעבר לכמה עובדות אנקדוטליות. במקביל, חלקים מרתקים ומסקרנים מחייה של דון אינם מופיעים כלל, או כתובים בקיצור, או בהערת שוליים. כך יכולה המחברת לספר בהערת שוליים על התקף אסטמה קשה שהביא אותה למצב של תרדמת, ועל שבעה חודשים שלקח לה להתאושש ולחזור לחיים תקינים, ובגוף הספר להתפנות לדבר החשוב באמת, הווה אומר חייהן של הגורילות.

אז חובה להגיד שהספר בפני עצמו לא מאוד מרתק, אבל עצם קיומו ממחיש מאוד את הקושי הרב של אדם הלכוד בנכות נוירולוגית. תחשבו על זה בפעם הבאה שתצחקו מסיפוריו של דון טילמן.

הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה, שנכתב על ידי אוטיסטית, מתוך סקרנות לגבי הפרעת האוטיזם. קיוויתי ללמוד קצת על מה שקורה במוח של אוטיסט. מהבחינה הזו הספר מאכזב. קשה ללמוד ממנו על אוטיזם מכיוון שהמחברת היא אוטיסטית בתפקוד כל כך גבוה, עד כי קשה להבחין בשוני בינה לבין סתם טיפוס לא חברותי. סיפור ילדותה מעיד יותר על אכזריות של ילדים כלפי ילד קצת שונה, או על טפשות של מורים, מאשר עליה עצמה. לעומת זאת, אפשר ללמוד מהספר הרבה על גורילות, את מי שזה מעניין... אותי לא כל כך, ולכן הספר לא ריתק אותי לכל אורכו, אלא רק לפרקים.
דווקא הספר הבדיוני "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת" על אף שלא נכתב על ידי אוטיסט וככל הנראה לוקה באי-אילו הגזמות ואי דיוקים, ברמה התפיסתית לפחות תורם הרבה יותר להבנת תופעת האוטיזם והסיבות להתנהגות האוטיסטית, מאשר הספר הזה.

ספר מעולה, מאוד מומלץ לקריאה, מעביר את ההבנה של האוטיזם מאשה שחוותה ועדיין חווה את היחס המנוכר של החברה ה"נאורה", לשונה ולזר שבתוכה, ואת האהבה והאכפתיות של חברת הגורילות ה"פראיות" שדרכן היא מוצאת את הרגשות שמאפשרים לה להבין את עצמה ואת עולם הרגשות שלה ושל בני האדם סביבה, מומלץ מאוד לקריאה, חוויה רגשית ולימודית, עמוקה וחכמה.