"בזיכרון יש לנהוג בדרך של כבדהו וחשדהו. לפעמים אפשר להיעזר בזיכרונם של אחרים ולהעמיד גרסה מול גרסה. אבל גם אז אין לדעת מי מיטב לזכור מחברו. ההגינות מחייבת לתת פתחון פה גם למי שזוכר את הדברים אחרת" (עמ׳ 13).

בספרו "שלום חברים" (הוצאת דביר, 2004) ביקש הסופר נתן שחם, איש קיבוץ בית אלפא, לשרטט דיוקנאות של אישים בולטים בהיסטוריה של ישראל, ובהם חבריו ומכריו מהפלמ"ח יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר־לב, דוד אלעזר, ועוד, ולצידם גם כאלו שהיו בולטים פחות, אך השפיעו על המחבר. כך למשל, בדצמבר 1948 הוטל על חטיבה 8 המשוריינת בפיקוד יצחק שדה לכבוש את עוג׳ה אל חפיר. "החטיבה בלילה באורות כבויים בדרך נסתרת מעיני הכוחות המצריים. קטעים רבים של הדרך עברו בדיונות טובעניות ומפעם לפעם היה על החיילים להניח רשתות או לוחות עץ לפני גלגלי הרכב" (עמ׳ 15). המסע, כתב, "ארך כל הלילה והגיע בטרם שחר נקודת ההיערכות בוואדי אבייאד שמצפון לצומת ניצנה. החטיבה לא התגלתה, אבל "גורם הפתעה" אבד" (עמ׳ 15). ההתקפה על העיירה נכשלה. בלילה הגיע למקום מפקד החזית יגאל אלון. בשיחה בפורום מצומצם אמר אלון לשדה שהוא מבין כיצד אירע הכישלון. "כל מי שהיה מצליח במשימה הבלתי אפשרית להעביר חטיבה בדיונות, היה מתפתה להאמין שהעיקר כבר מאחוריו, ומאחר שכוחותיו עדיפים והרבה מכוח האויב, היה יורה עשרים־שלושים פגזים ותוקף" (עמ׳ 16). 

ועתה, סיכם אלון את דבריו, לא נותר "אלא להנחית על העיירה שלוש מאות פגזים ולכבוש אותה בסערה. וכך, אכן, עשו, ובבוקר המחרת העיירה נכבשה" (עמ׳ 16). אלון, סיפר שחם, התלבט אם להישאר במקום במהלך ההתקפה השנייה. "אם אשאר ללון כאן, בבוקר יאמרו ש"הזקן" נכשל ובאתי אני ו"הצלתי את המצב"; אם אשוב לבאר שבע – ייזקף הניצחון לזכותו של שדה" (עמ׳ 16). שחם זכר שאלון נסע והותיר לשדה את כבודו. אבל היתה גם גרסה אחרת. בפורום המצומצם נכח גם רפאל ורדי, לימים אלוף. בשנת 1994 סיפר ורדי לשחם: "‏זיכרונך הטעה אותך. יגאל לא נסע לבאר שבע. הוא נשאר בשטח. ורק למחרת, אחרי כיבוש עוג׳ה, שב למטה" (עמ׳ 17). שחם לא ידע איזו מהגרסאות נכונה. לדידי, סביר שאלון נשאר. האחריות שחש כמפקד לא אפשר לו לנהוג אחרת.

דמות אחרת שעליה סיפר היא זו של הרמטכ"ל והשר לשעבר, חיים בר־לב, היה חברו של המחבר מהימים שבהם היה המ"כ שלו בפלמ"ח. פעם אמר לו כי "שום דבר אינו קשה כמו שהוא נראה, אבל שום דבר גם אינו קל כמו שחושבים, ולכן כדאי לטפס על כל גבעה כאילו היא הר" (עמ׳ 68). סך הכל גישה חכמה לחיים. בר־לב דירג את המפקדים לארבעה סוגים בהתאם ליחס בין כמות העבודה שהם משקיעים לבין התוצאות: "מתרוצץ כל היום ושום דבר לא מסתדר, רע מאוד; לא מתרוצץ ושום דבר לא מסתדר, רע; מתרוצץ כל היום והעניינים מסתדרים, טוב; לא מתרוצץ כלל והעניינים מסתדרים, טוב מאוד" (עמ׳ 156). גם כלל זה נותר בתוקף. כשהיה המ"כ שלו בפלמ"ח, כתב שחם, אימן אותם בר־לב בהסתערויות מכודנות. "הוא פקד עלינו להסתער "עם רצח בעיניים" על "האויב" – שק מלא קש שנקשר למסגרת עץ בגובה קומת אדם – אך אני רק את מחצית הפקודה מילאתי. הסתערתי על השק בתנופה עזה, אבל "רצח בעיניים" לא ביצעתי" (עמ׳ 150). שחם כתב כי בעיניו היתה הפקודה להלך אימים על שק נפוח בחזקת "דרישה מופרזת, לא רצינית. יתר על כן, "רצח בעיניים" היה מכוער בעיני מאוד. הסכמה מראש לפעול כאוטומט חסר תודעה ולוותר על הצלם האנושי, הנחוץ לנו ביותר דווקא בשעת קרב" (עמ׳ 150). זוהי אמת גדולה.

שחם סיפר על שיחה שהיתה לו, ביוני 1948, עם איש סולל בונה, דוד טוביהו, שהתפלא עליו שהאמין שישראל יכולה לנצח במלחמת העצמאות. "גם אתה מהבחורים התמימים האלה שאינם מבינים איפה הם חיים" (עמ׳ 254), שאל? ננצח, השיב שחם, "מפני שאנחנו ילדים, וגם מפני שאנחנו קצת טיפשים" (עמ׳ 254). לדבריו, "הטוראים בני השבע־עשרה ומפקדי הכיתות בני השמונה־עשרה ומפקדי המחלקות בני התשע־עשרה ומפקדי הפלוגות בני העשרים ואחת ומפקדי הגדודים בני העשרים ושלוש עד חמש, ומפקד הפלמ"ח בן העשרים ותשע, עתידים לנצח במלחמה הזאת" (עמ׳ 254). הרי, כתב, "דווקא מפני שהם כה צעירים, כה לא מנוסים, וכה חסרים את רוחב המבט של המדינאי עתיר הידע. עד כדי כך הם מאמינים בכוחם ובשיקול הדעת של מפקדיהם, שגם הלא־אפשרי מקובל עליהם כאפשרי. אילו היו מבוגרים יותר, אפשר שהיו נרתעים מלמתוח את המאמץ מעבר לקצה גבול היכולת האנושית" (עמ׳ 254).

אבל לצד דמויות גדולות מהחיים בחר שחם לתאר גם כמה שניתן להגדירן כשוליות לכאורה. ואחת מהן, בעיני, היא הפרק הטוב בספר.זה שסיפר על של שמחה שילוני, מפקד ב"חיות הנגב", גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב. זהו, ציין, "כינוי שהיה יכול להישמע שחצני לולא נבחר הגמל, האטי והעצל בבהמות, לסמל הגיבורים שלה" (עמ׳ 262). שחם פתח את תיאורו בסיפור קטן ששמע מחיים בר־לב, אז מפקד הגדוד השמיני של הפלמ"ח. "מהסיפור ההוא הבנתי מי הוא בעיני בר־לב המפקד האידיאלי" (עמ׳ 262). יום אחד נדרשו "חיות הנגב" לרדת לניר עם, אך גילו שלמרות ההבטחה שיוקצו להם רכבים ממוגנים דבר לא נעשה הם נדרשו לנסוע באוטובוסים ללא מיגון. שמעו וסירבו. מארגן השיירות בתחנה המרכזית בתל אביב ניסה לשכנעם ונכשל, וכך גם מפקד בכיר יותר. זה האחרון דרש לדבר עם מפקדם. "אין מפקד, אמרו לו. האוטובוס שלו עדיין לא הגיע" (עמ׳ 263). כשהגיע זה האחרון לבסוף, ראה מארגן השיירות לפניו "גבר הזה, בלבוש מרושל, שממבט אדיש מרחוק וסקרני מקרוב נשקף מעיניו הכחולות העייפות תמיד. שמחה שילוני" (עמ׳ 263). לאחר מכן פנה שילוני לאנשיו. ‏"מה העניינים, חבר׳ה? שאל בקולו החרישי, האדיש לכאורה, אבל לא חיכה לתשובה. הוא גרר על הרציף את תרמילו הקרוע ועלה לאוטובוס הריק. היתה שתיקה קצרה והכול עלו אחריו, בלי פקודה" (עמ׳ 263). הוא הוביל, כתב שחם, בדוגמה אישית ובלי רעש וצלצולים.

שחם ליווה בשעתו את הקולונל דוד מרכוס בסיוריו בפלמ"ח. ערב אחד בעודו בביקור בחטיבת הנגב נודע למרכוס כי מתוכננת פשיטה לילית במטרה לחבל בתותחים המוצבים בבית חנון ומפגיזים את ניר עם. הוא ביקש להצטרף, סורב והוזמן לשבת במוצב הפיקוד בניר עם. שם האזין מרכוס לרשת הקשר בין הכוח בפיקוד שמחה שילוני לבין שני כוחות משנה שיצאו לפשוט על סוללות תותחים לאורך כביש עזה־מג׳דל. בדרכם חזרה לתל אביב סיפר מרכוס לשחם כמה התרשם משילוני.

"מי שיכול לשמור על קור רוח מרגיע שכזה ברגעים דרמטיים ביותר של קרב מגע מעבר לקווים, ולחלץ את אנשיו משם באבדות מועטות כל כך – שני הרוגים ושני פצועים – הוא לא רק מפקד מעולה ונבון, אלא גם אדם אמיץ לב באופן בלתי רגיל, אמר מרכוס" (עמ׳ 264). בנסיעה מרכוס תיאר לשחם את הקרב ההוא "בפרטי פרטים, כאילו השתתף בו. הם התגלו מיד, סיפר, כשרק "עברו את הקווים". אז הודיעו להם המצרים ברמקול שהתגלו ודרשו מהם להיכנע ולהסגיר את עצמם, אך הם לא ויתרו וחמקו בין המשמרות של האויב בדרך לעזה" (עמ׳ 264). אמנם, ציין, מרכוס "לא ראה חשיבות לדייק בעובדות: הם חיבלו בתותחים ליד בית חנון ולא ליד עזה, אבל עזה נושאת משמעויות תנ"כיות, הרואיות, שמשון, תמות נפשי עם פלישתים, ואילו בית חנון היא סתם נקודה על מפה של 1:100,000 ושם פשטו על התותחים והשמידו אותם אחד אחד, וגם הרגו 40 חיילים מצרים" (עמ׳ 264). אחר כך, סיפר הקולונל האמריקני, "העמיסו את הפצועים וההרוגים שהיו להם על הג׳יפים שחיכו להם בעורף וישבו לבסיס בלי שהתגלו. פעולת קומנדו מושלמת כזו, הוסיף מרכוס, ראויה שילמדו אותה באקדמיות צבאיות" (עמ׳ 264).

לימים סיפר שילוני לשחם את האמת. הם "כלל לא התגלו כשהתקרבו לאזור הפרדסים שלאורך הרצועה, והרמקול שקרא להם להסגיר את עצמם פעל בדרך קבע כל לילה במשך כל הלילה, וכי ידעו זאת מן הסיור המוקדם שערכו הוא ושני מפקדי המחלקות בלילה שקדם לפשיטה, ולכן לא היה בו כדי להרתיע" (עמ׳ 265). שילוני "פקד על ניתוק מגע קודם שהתבהרו השמים, הואיל ותותחים אפשר להשמיד גם בפעם אחרת ואילו את האנשים שייפגעו, אם יעמיד את "דבקות המטרה" בראש סולם הקדימויות שלו, לא יוכל להשיב לחיים" (עמ׳ 265). בקיצור, ספר נהדר על אנשים גדולים מהחיים, שיכלו לאתגרים בלתי־אפשריים.