לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בלנדוד במדינות הבלקן לכמה חודשים, לחזור ארצה, להתחתן, לעבור למדינה אחרת ולצפות בעונה החדשה של קופה ראשית - אני מוצאת את הספר הזה יושב לו במזוודת חוליו בהבעה תבוסתנית, מחזיר לי מבט ג’ט לגי מבולבל ומנומנם ולא זוכר איפה עצרנו.
אז חזרתי קצת אחורה להזכיר לנו, ולא עצרתי עד שסיימנו.
בן המלך והעני הוא מקרה עתיק של “מיסטייקן איידנטיטי” המתרחש בארמון המפואר של בריטניה בימי הנרי השמיני. טום קנטי, עכברוש רחוב מקבץ נדבות בעל משפחה מכה, נכנס לארמון, מקבל סטירה מצלצלת מהשומר בכניסה ונחלץ על ידי לא אחר מאשר יורש העצר המלכותי בכבודו ובעצמו, הנסיך אדוארד טיודור השמיני. הוא מלווה אותו בחשאי לחדרו, והם משוחחים. הפיל בחדר הוא ששניהם נראים זהים, אותם תווי פנים, אותו מבנה גוף, אבל איש מהם לא מדבר על הפיל, לא שואל האם זהו אחיו התאום האבוד, איך למען השם יש מישהו בגילו שמסתובב באותה העיר ונראה כמוהו, על אחת כמה וכמה אם זה הנסיך. לא לא לא. הם שמים את הפיל בצד החדר כלאחר יד, ומחליטים שזה יהיה רעיון מבריק להשתטות ולהחליף בגדים, רק לרגע. הרי ילד עני יכול רק לחלום ללבוש מחלצות משי ותחרה, ובן מלך יכול רק לחלום ללבוש סמרטוטים מאווררים ונוחים. מה שמוביל לכך שכאשר בן המלך, בחכמתו הנצחית, יצא מחדרו בבגדי הסמרטוטים ונראה בהם מול פמלייתו, נחשב לעני מרוד ונזרק מהארמון, בעוד טום שלנו הופך לנסיך אמיתי. איזה טוויסט, לא ראיתי את זה בא.
כך הופכת ההשתטות הרגעית לשבועות שבהם אפילו המלך קורא לטום "בן" ו"נסיך שלי”, בעוד הנסיך אדוארד סובל מחיי עוני איומים וקודרים ברחובות לונדון.
כבר התחלה מצוינת שיכולה רק להוביל לצרות, והרי איזו תולעת ספרים לא אוהבת צרות של מישהו אחר?
במהלך הרפתקאותיו של הנסיך אדוארד אכול המרורים, תהיתי לא סצנה ולא סצנתיים מדוע טום, בתור נסיכוש, לא הורה לאנשיו ללכת ולחפש את “טום קנטי” על מנת לתקן את המשגה. התברר שלמרות שבהתחלה נבהל מתשומת הלב והנימוסיאדה ורצה הביתה לביבים, לבסוף למד לאהוב את חיי הנסיכות והפינוק, רצה עוד ועוד בגדי מעצבים של רייצ’ל ריילי, לא ידע שובע מהכרכורים סביבו, ואף ניהל את עסקי הארמון לאחר מות המלך בצורה שלא תבייש אף ג’חש כמוהו.
במקביל, הנסיך כעס על תושבי אנגליה הנחותים ממנו על שלא האמינו שהוא המלך הראוי להכתר, חושב מחשבות נקם, מצווה על האדם היחיד שדואג לו ומנסה לעזור לו לחדול משגיונותיו, לא לשבת בזמן שהוא סועד ולשרת אותו. המלך המזויף זוכה לכבוד אמיתי והמלך האמיתי זוכה לכבוד מזויף.
על אף הידיעה שהמלך אדוארד מסתובב לבדו בלונדון האכזרית שאינו מכיר ואולי בכלל מת, טום קאנט, סליחה… קנטי, מתנהג כמו מלך ומתנכר לאמו ואחיותיו. והנסיך טוב הלב? גם לו יש צדדים אפלים. אינו מוכן להבליג על האטיקט גם כשאין כל סיבה ללונדונים לכבדו בגינונים.
בכל פעם שחוסר הצדק הנחית מכה על אדוארד, הוא הבין כמה עוול גזר אביו, המלך הנרי השמיני, על נתיניו החיים בשכונות עוני בלונדון ונאבקים באופן יומיומי על לחמם, ולמד בקרב בני עמו שעליו לתקן את החוקים המגוחכים של אנגליה מיד עם הכתרתו. חוקים כמו גזר דין מוות על גניבת נתח חזיר, או מלקות קשות על דבר שקר.
שוב מעניק לנו טווין סיפור שגם תופס אותך בציפורניים וגם מציג ביקורתית את המציאות כפי שהיתה באותם ימים בלונדון, עם דמויות שמרגישות אמיתיות ועם רוע לא מצונזר שבו אנשים מנסים להרוג אותך רק על היותך “משוגע” בלי המסרים המתנשאים והרוך שתמצא ברוב ספרי הילדים.
זו לא היצירה הטובה ביותר של טווין, אבל אפילו הפחות טובות שלו לא נופלות מארבעה כוכבים נוצצים.
