איזה ספר מהמם במוזרותו ובתעוזתו. מארקס הוא יעד ספרותי שרציתי לכבוש מזמן, אבל דחיתי אותו משנה לשנה בגלל רשימות קריאה אחרת. הפעם, הודות לארון הספרים בכניסה לתחנת הרכבת של מודיעין, הצלחתי סוף סוף להתחיל את הקריאה של היוצר המופלא הזה. התחלתי דווקא מהספר הזה, ואני סקרן מאד לדעת אם גם ספריו האחרים נכתבו באותו סגנון כתיבה - ששואב אותך פנימה ולא מאפשר לך לעצור - ליטרלי לא מאפשר לך לעצור - כדי לקחת אוויר ולהציץ החוצה. עמוד אחרי עמוד, אתה נסחף במערבולת חושים של רגש, כאב, דחייה, בחילה, זעזוע.
הספר מתאר את סבך חייו של רודן דרום-אמריקאי, שהוא קלישאה מהלכת של כל הרודנים שהתהלכו על הגלובוס במאות האחרונות, אבל באיזו אומנות התיאור הזה נעשה. בעצם, אני לא בטוח שיש דרך טובה יותר לתאר את הרוע והאכזריות והפתטיות של שלטון מעין זה, בדרך שאינה תיאור ציורי ופיוטי, כמו ששופך מארקס ביד אומן על הנייר, בריקוד מופלא של מילים, תיאורים והתרחשויות.
אם יש ספר שברגע הראשון שאחרי סיום קריאתו, היה לי ברור שאני עומד לחזור לקרוא אותו שוב - זה הספר הזה. אבל קודם תנו לי לסיים את שאר ספריו של מארקס, וללכת שבי בממלכת הריאליזם הקסום שלו.

סתיו של פטריארך

הבו לנו דיקטטור. מין רודן כזה שינהיג את כולנו, ינהל וינווט את המדינה
לפי הגחמות והמניעים אישיים ואנוכים משלו.
אכזר מכל הוא המלך או הרודן שאנחנו ה"עם" ממליך לנו.
בתנ"ך בשמואל א' פרק ח' פסוקים י' -כב:
י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, אֶל-הָעָם, הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. {ס}
יא וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם; וַיְדַבְּרֵם, בְּאָזְנֵי יְהוָה. {פ}
כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם, וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ. {פ


הנביא שמואל המזהיר את בני ישראל בשם אלוהים מלהמליך עליהם מלך עם נימוקים משכנעים
והגיוניים ומנוסים למדי. ולא העם לא ממש הקשיב לדברי האל והנביא
וכפי שכולנו למדנו העם המליך עליו מלך. אז ונכון למאה ה-20 כשהספר נכתב ועדיין קיימת התופעה במאה ה-21.
גבריאל גרסיה מרקס מספר את סיפורו של רודן דרום אמריקאי מצוי,
אך לא רצוי. מין מנהיג רודן שממליך את עצמו לגנרל גם אם בצבא היה
חוגר פשוט.אחד שהגיע לעמוד בראש העם לא בזכות ולא בגלל אוסף תכונות המכשירות
אותו להיות מנהיג מוכשר ומתאים.
אלא אחד כזה שיש לו חולשות אנוש וחסרונות והתנהגות מוזרה להחליא
אנאלפבית, כפרי, בור ופשוט שמגדל בארמונו פרות ובגני הארמון מסתובבים מצורעים
וחולים למיניהם. אבל בהפיכות הצבאיות במדינות הלטיניות האלו
של דרום אמריקה עולים חדשות לבקרים מנהיגים מעם עצמם או מטעם חונטה של גנרלים.
למעשה מרקס מבקר בלגלוג ובנימה סרקסטית את אשמתו ואחריותו של העם הפשוט
למנות עליהם מין רודן צעצוע שמשמש מין חותם לכל האנשים המנהלים בעצם
את המדינה בפועל כשלייצוג מעמידים את המריונטה הגנרלית , מפארים מרוממים מעלים
את הפתי התורן כדי שיאמין שהוא אכן מורם מעם. מעניקים לו כוחות על שלא קיימים לו.
מאצילים עליו סמכויות נרחבות , ומטילים עליו אחריות לכל מה שקורה בין אם לטובה או לרעה.
ברגע שהעם מקבל בשתיקה את הרעות החולות שמעמיסים עליו
המנהיגים שלו מבלי להתלונן, מבלי להבין שבכוחו להוריד את הפגעים שעומדים בראשו
אם בבחירות דמוקרטיות או במרד במוח או בכוח - מגיע לו אותו גנרל אויל ומגוחך שעומד
בראשו.
הכוח בידינו של העם בכל מדינה, בכל מקום ובכל זמן.
מצאתי שיר מתאים למצב והאוירה בספר:
http://youtu.be/zlS7sgRD3NQ

גבריאל גרסיה מרקס כותב מעין סאטירה מושחזת ועצובה עם הומור הזוי ומקהה
את העוקץ מהתאורים המזויעים על פשעי הגנרלים ומוראות שלטונם.
גם אם הספר קשה לקריאה בגלל הקטעים הדחוסים ללא פיסקאות והרבה סימני
פיסוק (מין סגנון סראמאגואי שכזה) כתב זעיר וספר מיושן במתכונתו,
עדיין הכתיבה היא משובחת והרעיונות המובעים בכתיבה נכונים וחריפים.
מרקס במיטבו. מומלץ.

שימות כבר! הייתם פעם בתחושה שייחלתם שהגיבור של הסיפור ימות אחרי חצי עמוד? אז הוא מת ,אבל בפרק הבא וזה שאחריו וככה עד הסוף הנבלה ממשיך למות אבל רשעים נבלות כמוהו לא מתים כלכך מהר.
זה לא ספר קשה לקריאה (לדעתי ).הוא פשוט גורר את קוראיו לחוויה מטלטלת, מטרידה ,עוכרת שלווה שאותי גם העירה ב3 לפנות בוקר כדי לראות מה לעזאזל קורה שם ומתיהוא כבר ימות.
הסיפור סוקר את שארית חייו של רודן דרום אמריקאי שמייצג כנראה כל רודן שהיה וישנו עוד בעולמינו.
מרקס מעביר את קוראיו בכל דף בספר דרך תיאורים של אונס רצח עם סיטונאי, עינויים וכל זוועה שתעלה על הדעת או שבעצם לא תעלה.
אבל בגלל שמרקס גאון אני לפחות צפיתי אולי כמו הגיבור דרך וילון שקוף בנעשה , הכל מתרחש אבל לא באמת נוגע לאותו קשיש היושב בארמונו השקט יחד עם הפרות והציפורים, סועד את אימו מתגעגע לאשתו ובנו שאיך לא סופם היה רע ומר ומחכה למות בכבוד.
לקראת הסוף ,הרצון העז שלי שהמשוגע ימות כבר דאך ולמרבה הזוועה כבר התרגלתי אליו ואפילו התחלתי לרחם עליו.

אם אתם מטיבי לכת בקריאת ספרים, אם אתם לא עדיני נפש ואם אתם יודעים להעריך את הגאוניות של מרקס, אז זה ספר שראוי שתקראו.
הרי כל הגיבורים שלו לא הכי שפויים שיש ובכל זאת כשהם מושיטים לי יד , מצאתי את עצמי גם הפעם מחייכת לגיבור הזה. אבל טוב שהוא מת.

גארסיה מארקס סופר עצום ללא ספק ישאר כאחד הסופרים הדגולים של האלף הזו.
ספריו כולל ספר זה יהיו יונצחו בהסטוריה של הספרות העולמית.
להבדיל מסופרים אחרים שזכו בפרס נובל.
ויש להניח שישכחו במהלך הדורות הוא ישאר אחד הגדולים באמת.
אמריקה הלטינית וגארסיה מארקס זו ספרות מיוחדת במינה.
תאור אנתרופולוגי של יבשת -דרום אמריקה.
יבשת שעדיין מסתתרת ונאבקת על צביונה.
דיקטטורות , קומוניזם, סמים. פשע , דת,
שטחים נרחבים שבקושי רגל אדם דורכת בהם, יערות עד.
כל אלו ויצירה ספרותית מדהימה בעוצמתה של סופר ענק.
הסתיו של הפטריאך הוא אינו עומד כשלעצמו הוא חלק מאותה ספרות מופלאה.
ספרות של סופר ענק שדורות עוד יעסקו ביצירתו.
הפטריאך הוא פניה של היבשת ופניו של הכותב.
אין להפריד בינם.

ספר מאלף! נהנתי מאוד, אכזריות מטובלת בהומור מדהים, הפתעות וכתיבה יוצאת מהכלל. תענוג לקרוא זוועות כשזה מכתיבתו של מארקס!

ספר קשה, מאוד קשה, ולא ידידותי לקורא. כתוב בששה פרקים ללא שם או מספר, שכל אחד מהם בנוי מפסקה אחת, ללא ניקוד מלבד פסיקים. יש מעבר בתוך משפט בין דוברים, והקריאה מתישה.
אך הבנתי שהכתיבה פשוט פיוטית. זה כמו לקרוא שירה. קוראים 4 עד 10 עמודים ביום (כי אי אפשר הרבה יותר מזה), שהרי לא קוראים ספר שיר שלם ביום אחד.
לאחר שמצליחים להבין את המבנה ואת הפשט של הסיפורים, אפשר להתחיל "לחפור" ולדון במשמעויות. במקרים מסויימים בספר זהו מארקס קלאסי, תיאוריו הגרוטסקיים והבוטים, לדוגמא:

"..הן משטחות את גופי הפרות המתות שלהן כדי שתוכל אתה לעשות את שלך, וכל אותה שעה הן מוסיפות לקלף תפוחי אדמה וצועקות אל חברותיהן תעשי לי טובה ותשגיחי על המטבח עד שאתפנה כאן ושלא ישרף לי האורז שלי..."

"...ומצא את עצמו מגשש באוירה הבוצית של צריפי הפילגשים הישנות שלוש על מיטה אחת, הן ופגיהן, והוא על על ערימה אחת שמדיפה את ריח התבשיל של אתמול, והריח שני ראשים לכאן ושש רגליים ושלוש זרועות לכאן ולא שאל את עצמו אפילו פעם אחת מי היא מי ומי היא זו שהיניקה אותו לבסוף בלי להתעורר ובלי לחלום עליו, ולא ידע קולה של מי הוא שמילמל מתוך שינה ממיטה אחרת, אל תתרגש כל כך גנרל, אתה מבהיל את הילדים".

או הגרנדיוזיים המזעזעים, המבחילים, לדוגמא:

"...אמו...שהוצרכה לבקש מבנה להסתכל בגבי ולראות מםני מה אני מרגישה חום גחלים שכזה שאינו נותן לי לחיות, והיא פשטה את חולצתה והפכה לו את גבה והוא ראה מתוך זועה שתוקה את גבה הנגוס מורסות מהבילות שבצחנת הגויבה שלהן היו נבקעות בועות זעירות ראשונות של זחלי תולעים... ונשאר עמה להירקב עמה שלא יראה אותה איש מתבשלת במרק-הזחלים....ובמו ידיו הבעיר גזרי-ביחה בחדרי השינה שלא יריח איש את צחנת-המוות של אמו הגוססת, במו ידיו הרגיש במשחות קוטלות חידקים את הגוף האדום מן הטיפול במרקורוכרום, הצהוב מן החומצה הפיקרית, הכחול מן המתילן, במו ידיו משח שמנים תורכיים על המורסות המהבילות כנגד עצתו של שר-הבריאות שפחד פחד מוות ממעשי כשפים...אדי הנמק בחדרה של הגוססת חזקים כל כך שהניסו אפילו את המצורעים, ששחטו איילים כדי לרחוץ אותה בדם חם, שסילקו סדינים ספוגים חומר ססגוני נוצץ שזב ממורסותיה..."


ובמקרים אחרים לא.

עוד ציטוט מאלף, עצוב את עדי גיחוך:
"ולעניים לא יתנו שום דבר כי הם דפוקים כל כך, שביום שהחרא יהיה שווה משהו הם יוולדו בלי חור בתחת".


טוב, עוד לא סיימתי,
אבל ללא ספק זה מאסטרפיס, דהיינו, יצירת מופת.

מאוד קשה לקריאה.