ביקורת ספרותית על The Future of History מאת John Lukacs
ספר טוב

---

חמי וחמותי ביקרו בבוסטון, וכל מה שקיבלתי הוא ספר עיון קטן בכריכה קשה ושמו "עתידה של ההיסטוריה". טוב, אז להבא אבקש להתמקד בשוקולדים, בגדים ותכשיטים...
ולעניננו, כותב הספר, ג'ון לוקאס, הוא חוקר היסטוריה וותיק ביותר, בן 87(!), המתייחס בספרו לא לעתידה של ההיסטוריה אלא של ההיסטוריוגרפיה, כלומר הכתיבה ההיסטורית.
ממרומי ניסיונו כהיסטוריון של המאה העשרים, ובעיקר של מלחמת העולם השנייה, הוא מנתח באנגלית בריטית רהוטה ובהירה להפליא מה צופן בחובו העתיד למקצוע ההיסטוריה ולעוסקים בו, קרי להיסטוריונים מקצועיים, אשר הוא מגדיר אותם כבעלי תואר דוקטור בהיסטוריה.
אהבתי את הניתוח שלו ואציג כמה מן התובנות המעניינות אותן הוא מביא בספר. קודם כל לדבריו מקצוע ההיסטוריה הוא מקצוע שרובו ככולו בכתיבה ובקריאה, לדבריו אין היסטוריה ללא כתיבה ולכן בעידן בו הקריאה יורדת מגדולתה, והתמונות מחליפות את הטקסט, עתידה של ההיסטוריה הוא בסכנה.
יחד עם זאת הוא מאבחן התעניינות גוברת בציבור בנושאים היסטוריים,. התעניינות אותה הוא משייך לרצון שלנו להתחבר למשהו "אמיתי" לעובדות מוצקות בעולם וירטואלי. התעניינות זו יצרה מצב בו הכתיבה ההיסטורית של חובבנים ברמה גבוהה מאוד מחליפה לדעתו את כתיבת הרומן, ז'אנר החולף מן העולם.
אני לא בטוחה שהרומן אכן חולף מן העולם, אבל שמתי לב שכמה מן הספרים הטובים יותר שקראתי לאחרונה הם אכן סוג של כתיבה היסטורית המבוססת על מחקר מקיף. ביניהם: "אנשים טובים" מאת ניר ברעם, "הביתה" מאת אסף ענברי ו"וולף הול" מאת הילרי מנטל. נראה לי שאכן משקלה של הספרות ההיסטורית בקרב הספרות האיכותית עולה, במקביל לכתיבה לירית, פסיכולוגית ואישית מאוד, הפונה פנימה, ליחיד ולאינדיבידואל. שני הזרמים הללו אכן תופסים את מקומו של הרומן החברתי הקלאסי.בעניין זה הוא גם מתייחס לעלייתו של הז'אנר הביוגראפי, אנשים רבים שאינם קוראים, טוענים שהם קוראים או אכן באמת קוראים ביוגראפיות. בהקשר זה עלתה בדעתי הדוגמא של וינסטון צ'רצ'יל, אשר זכה בפרס נובל לספרות, בעבור ספריו המונומנטאליים אודות מלחמת העולם השנייה. וגם השפע היחסי של ביוגראפיות, הממלאות לאחרונה את מדפי הספרים בחנויות בין אם אלו ביוגראפיות של גרינג, סטאלין או דיויד בואי (אולי לא דמות היסטורית אך בהחלט אדם אמיתי וטיפוס מעניין וססגוני).
כמו כן, לוקאס טוען שהכתיבה ההיסטורית היא יצירה לכל דבר, התלויה ומושפעת ממחברה, זו אמנם יצירה המבוססת על עובדות, אך עדיין המחבר אינו רק כותב, אלא מעורב ומשתתף. לכן ההיסטוריה אינה מדע ולא צריכה לשאוף להיות כזו. הזיקה בין ההיסטוריה למדעי החברה לדעתו שגויה והתוצר המתקבל הוא לכל היותר "סוציולוגיה רטרוספקטיבית".
בין אם ספרות או מדע, לוקאס מבקר קשות את הרב תרבותיות והשיח הפוסט מודרני, אשר לדעתו זרע הרס רב ומסוכן בכל תחום מדעי הרוח (ובהקשר זה הנכם מוזמנים לקרוא את סקירתי אודות הספר "פוסטמודרניזם-תרבות וספרות במאה העשרים מאת דוד גורביץ':http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=37755).
לדבריו, אשר איתם אני מסכימה בכל ליבי, השיח הפוסטמודרניסטי הנורא, הרחיק את הציבור מן הכתיבה ההיסטורית המדעית, והכניס אותה ל"גטו" של יודע ח"ן. לכן בספריו הוא מקפיד להימנע מכל מילת "שיח" ואכן הקריאה בספר זורמת וקלה למדי.
לוקאס ספקני לגבי עתידה של ההיסטוריה, למרות העניין הגובר בהיסטוריה, לימודי ההיסטוריה בתיכונים ובאוניברסיטאות (בארה"ב לפחות) הצטמצמו וגם מספר הסטודנטים הולך ופוחת. יכולת הריכוז של הצעירים קטנה וצפייה בסרטים היא עיסוק הרבה יותר פופולארי מקריאה.
למרות תחזיות קודרות אלו, לעניות דעתי, מוקדם להספיד את ההיסטוריה. כפי שאנחנו יודעים, ההיסטוריה בלתי צפויה ורצופה הפתעות וניבוי העתיד קשה עד בלתי אפשר. אני בטוחה שלפחות חברי "סימניה" היקרים לא יאכזבו וימשיכו לקרוא ולהתעניין בספרים, בספרות ובכתיבה היסטורית.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על The Future of History