מההתחלה:
"תמונתו של דוריאן גריי" ואני נפגשנו מעל מדפי הספרייה והחלטתי שהגיע הזמן שאני אקרא אותו,
שבת חורפית, לפני כשנה, למשך שעתיים היינו רק דוריאן ואני.
כאשר רציתי לכתוב ביקורת לא הייתי מסוגלת, כתבתי ומחקתי, מחקתי וכתבתי, בסוף לחצתי על האיקס האדום ולא כתבתי כלום.
לפני כחודש קראתי את המחזה "דוקטור פאוסטוס" של כריסטופר מרלו ובמקביל התחלתי לקרוא שוב את הספר, הפעם באנגלית.
דוקטור פאוסטוס היה בקיא בכל חוכמות העולם של זמנו, הוא היה מלומד שהעריך ידע יותר מכל,
באיזה שהוא שלב בחייו הוא החליט שהוא כבר יודע את כל מה שבני מינו יכולים לדעת,
זה לא סיפק אותו, הוא חיפש יותר,
תמורות שנות חיים נוספות וכוחות יוצאי דופן מוכר פאוסטוס את נשמתו לשטן,
כמובן שהחוזה מתברר ככישלון חרוץ, והתוצאות לא מאחרות להגיע.
למה אני מבלבלת אתכם (בתקווה שאתם עדיין כאן) עם המחזה המדהים של מרלו?
ובכן, בקריאה השנייה שלי הרגשתי שדוריאן ביצע עיסקה מפוקפקת (עם השטן, לוציפר או כל שם שתבחרו)
"some day, when you are old and wrinkled and ugly, when thought has seared your fore head with its line, and passion branded your lips with its hideous fires, you wiil feel it, you will feel it terribly.
Now wherever you go, you charm the world. Will it always be so??"
דוריאן הוא נער תמים, תמיד החמיאו לו שהוא יפה תואר, אבל המחמאות האלו לא באמת הופנמו, לפחות עד שהוא פגש בלורד הנרי.
במהלך הקריאה סלדתי מהנרי, הוא נהנה לזרוק רעיונות לעולם ולראות כיצד כולם מגיבים, הוא נהנה בעיקר לראות כיצד המילים שלו משפיעות על אותו נער תמים, הכל היה מחזה נעים בעיניו,
באיזה שהוא מקום, הנרי הצטייר לי כשטן, הוא נמצא שם, דוחף אותו למקומות מובילים להרס עצמי, ונהנה מן המופע.
כאשר דוריאן פוקח את עיניו, במין דימוי לאדם וחוה לאחר האכילה מן הפרי האסור, הוא מעכל את משמעות הזמן, אויבו הנורא ביותר,
ובמשפט אחד, שמכיל את שאיפתו הכמוסה ביותר הוא מייחל שדיוקנו המפעים יזקן במקומו, והוא ישאר צעיר לנצח:
"How sad it is! I shall grow old...but this picture will remain always young, if it were only the other way! I would give everything for that"
כמו פאוסטוס ידידי, גם דוריאן נשאב עמוק מאוד בעקבות משאלתו הכמוסה.
לאורך ההיסטוריה הספרותית כולה אנו נתקלים לא פעם בדמויות המוכנות למכור את נשמתם, מי בעבור חיי נצח, יופי, כסף, כבוד.
הביטוי הנ"ל הפך למטבע לשון עבור אדם שאיבד דבר מה באנושיותו ואישיותו בעבור דברים גשמיים.
כמו פאוסטוס עצמו, קורניליוס אגריפה (וגם אריאל בת הים הקטנה) כך גם דוריאן גריי.
סיפור טרגי אך יפה להפליא,
סיימתי אותו (פעמיים) עם הרגשה מוזרה, מצד אחד כאב לי על הנער התמים שחייו קיבלו תפנית איומה,
אך כאב לי גם עלינו, בני האדם כחברה, אותו לורד הנרי, דבריו לא היו שקריים, האדם נשפט בעבור יופיו, חוכמתו, כספו ייחוסו,
זה מה שגורם לנו כאינדיבידואלים, "למכור" את עצמנו, בעבור נזיד עדשים.
