בספרה "מטח ההצדעה הראשון" (הוצאת דביר, 2007) תיארה ההיסטוריונית המופלאה ברברה טוכמן בכישרון רב את מלחמת העצמאות האמריקנית. טוכמן ביקשה לתאר את המלחמה דווקא מן הזווית הימית, ולכן נפתח הספר בתיאור אירוע זניח לכאורה שהתרחש בשנת 1776. "תותחי מבצר אורנג׳ בסנט אוסטטיוס ענו על מטל ההצדעה הטקסי המבשר כניסה לנמל זר, שאותו ירתה ספינה אמריקנית, ה"אנדרו דורייה", כשנכנסה במבוא לנמל ועל תורנה מתנופף הדגל המפוספס, האדום לבן, של הקונגרס הקונטיננטלי ולימים של ארצות הברית. קולו הקטן של סנט אוסטטיוס, במטח התגובה שלו, היה הראשון שקידם רשמית את האירוע הגדול של המאה – כניסה של מדינה אטלנטית חדשה, העתידה לשנות את מהלך ההיסטוריה, אל חבר האומות" (עמוד 15).
השנה הראשונה של המלחמה היתה קשה במיוחד. הגנרל ג'ורג' וושינגטון, מפקד הצבא הקונטיננטלי (ולימים הנשיא הראשון), כתב אז כי "כמעט מדי יום אנו נאלצים לספוג הפגזות בלי להחזיר ולו ירייה אחת, בשל המחסור באבק שרפה, שאנו נאלצים לשמור לירי קרוב יותר מאשר טווח תותחים, בכל פעם שהאדונים אדומי המעיל מוכיחים לצאת מחפירותיהם" (עמוד 17). הצבא הבריטי בפיקוד הגנרל ויליאם האו היה עדיף על הצבא הקונטיננטלי בכל קנה מידה. "וושינגטון היה יכול לגייס לכל היותר 2,500 חיילים נגד ה־10,000 של האו. על הפער כיפר וושינגטון ביכולתו לחולל ניסים בעתות משבר. באותו חג מולד שבו נסו צירי הקונגרס על נפשם, שבו וושינגטון וצבאו המותש וחצו את הנהר חזרה לדלאוואר. הם הנחילו מפלה ניצחת לחיילים מהסה והביאו לכניעתם וזכו ב־1,000 שבויים. התרומה, באנרגיה ובמורל, היתה יקרה מפז למטרתו של וושינגטון" (עמוד 20).
אבל כאמור, הספר תיאר את המערכה בעיקר מן הזווית הימית. בספר הגדירה טוכמן את ג’ון פול ג’ונס מהצי הקונטיננטלי, בתור "הלוחם הנועז ביותר שפרץ משורות הצבא האמריקני" (עמוד 83). בספטמבר 1779 תקף ג'ונס, "שהוסמך כסגן בצי הקונטיננטלי" (עמוד 83), ספינה בריטית רבת־עוצמה, ה"סראפיס" שמה. במהלך הקרב נצמדה ספינתו לספינה הבריטית, "בעוד צלפיו יורים בכל ראש בריטי, מפילים מלחים מעל זרועות האסקריה ומנקדים את הסיפונים בגוויות המתים" (עמוד 85). בהמולת הקרב הציע הקברניט הבריטי לג’ונס להיכנע. "עוד לא התחלתי להילחם!" (עמ' 85), השיב ג'ונס וניצח בקרב.
בתגובה נשלח צי בריטי חזק בפיקוד אדמירל רודני לסנט אוסטטיוס וכבוש את האי. בין היתר, גירשו החיילים הבריטים את יהודי האי. אדמונד ברק, האורטור והפילוסוף הדגול, נאם בפרלמנט בעקבות גירוש יהודי האי סנט אוסטטיוס. כשהבריטים נפגעים, "יש להם צבאות וחוקים שאליהם יוכלו להימלט ולבקש הגנה וצדק. אבל ליהודים אין כוח כזה אוי ידיד כזה, שעליהם יוכלו לסמוך. משום כך על האנושות להיעשות מגינתם ובעלת בריתם" (עמוד 102). ברק תפס את הבעיה, שמונים שנים לפני שהיהודים תפסו זאת, "אף שלא את הפתרון שבמתן מדינה. הפתרון ייאלץ לחכות" (עמוד 102).
במקביל למערכה הימית התנהלו בדרום קרבות קשים. מול הבריטים בדרום ניצבו "הגנרל האמריקני, נתנאל גרין, ואנשים כמו פרנסיס מריון "שועל הביצות", ודניאל מורגן "הבלתי מנוצח", שכונה "העגלון הקשיש" מפני ש־25 שנים קודם לכן, בגיל תשע־עשרה, נהג בקרון אספקה במערכה חסרת המזל של בראדוק נגד הצרפתים והאינדיאנים" (עמוד 183). לאחר התבוסה בקמדן, נותרו בדרום בעיקר "כמה מנהיגי גרילה או פרטיזנים מרשימים, כמו "שועל הביצות", וכן אנדרו פיקנס ותומס סמטר, ששמרו על גחלת הלחימה וההתנגדות לבריטים" (עמוד 188).
בקרב קאופנס, בינואר 1781, הוביל הגנרל הבריטי קורנווליס את כוחותיו העדיפים כנגד הצבא בפיקוד הגנרל הצולע נתנאל גרין. קורנווליס ביקש לחסל בקרב את אחד הכוחות המרכזיים של גרין, כוחות המילציה בפיקוד הגנרל דניאל מורגן. את כוח החלוץ של הצבא הבריטי הובילו הפרשים בפיקוד קולונל טארלטון האכזר. "מורגן, שדלקת מפרקים קשה הגבילה אותו מאוד, חנה בבסיס גבעה שבין שני יערות כדי למנוע מהאויב להבקיע אליו בהפתעה. מאחר שציפה שאנשי המיליציה הלא מאומנים שלו יברחו ברגע שיתקוף לגיון הפרשים המפחיד, אבל ידע שלא יוכלו להימלט הרחק בשל הנהר הלא עביר שמאחוריהם, צלע מורגן בין מדורות המחנה ועודד את אנשיו לעמוד איתן בבוקר המחרת, לפחות זמן מספיק כדי לירות שלושה מטחי אש. "הרימו ראש, בחורים, שלוש יריות ואתם חופשיים," אמר וסיפר להם כיצד ינשקו אותם הנערות וכיצד יברכו אותם הזקנים בשובם הביתה. כששורת הרגלים הבריטית הראשונה התקדמה בצעד כבד ובצעקות רמות, קרא מורגן "הם מקדמים אותנו בקריאה הבריטית. בשם האל, תנו להם את הקריאה האינדיאנית!" ונענה בתרועות רמות ובצעקות של אנשיו. מורגן קרא לאנשיו לכוון אל כותפות הקצינים, עלה על סוסו ורכב אל עבר סוסיו הקשורים, שראה שיחידת מיליציה נמלטה לעברם. כשהגיעו למקום חניית הסוסים, מצאו שם הנמלטים את הגנרל שהקדים אותם, מנופף בחרבו וקורא להם: "הסתדרו בשורות! תנו להם עוד מטח אחד והניצחון בידינו!" הצלפים מווירג'יניה, שהוצבו מאחורי שורות הלוחמים, צלפו והפילו את הרוכבים של טארלטון מעל אוכפיהם" (עמוד 191). תודות למנהיגות של מורגן הקרב הוכרע לטובת הצבא הקונטיננטלי ונוצרה הזדמנות לקרב הכרעה.
כאשר הבריטים נערכו ביורקטאון שבווירג'יניה, וושינגטון זיהה הזדמנות כזו. "לעתים קרובות מתארים את המערכה ביורקטאון במילה "פלאית". וושינגטון הבין כי ההזדמנות לשלב את כוחות היבשה שלו עם הכוח הימי הצרפתי כדי לכתר את קורנווליס בעמדה הפגיעה שבה בחר ביורקטאון, תהיה הסיכוי שלו להביס את האויב ולשים קץ למאבק הממושך. הבאת הכוחות שלו למקום, כדי שיוכלו לעשות את העבודה, תהיה משימה קשה להחריד, אפופה בסיכון חמור לכישלון – של המוניטין שלו, של הצבא ושל המלחמה לעצמאות. והיא הצריכה החלטה נועזת לא פחות מהחלטתו של חניבעל לחצות את האלפים על גב פילים. וושינגטון קיבל את ההחלטה ללא היסוס נראה לעין. הוא, ולא קורנווליס, שכונה בפי העם באנגליה בשם "חניבעל", היה החניבעל של תקופתו" (עמוד 225). קורנווליס שכותר, הוכרע, והמערכה, אף שנמשכה עוד כשנתיים, הסתתימה בניצחון אמריקני מלא.
הספר, ככלל ספריה של טוכמן כתוב נהדר וחקור למופת. עם זאת, אפשר להתווכח האם המערכה הוכרעה בתווך הימי ובאמצעותו, ולא ביבשה, כפי שתיארה. ראוי היה לתת למבצעים ביבשה מקום רב יותר, כמו גם לביוגרפיות האישיות של חלק מגיבוריה, כמו וושינגטון למשל, שהרקע שלו לא תואר כמעט כלל.
![על הממשל המדיני [מהדורה שלישית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48937.jpg)
