קצת רקע לתקופה:
הרנסנס מתייחסת לתקופת הביניים שבין סוף ימי הביניים לתחילת העת החדשה.
על פי פרושה המילולי re- naissance שפירושה לידה מחדש. ואכן תקופה זו מייצגת התעוררות כללית של כל מכלולי החיים לאחר תקופת חשכחה עמוקה.
אסור לשכוח שאירופה יצאה מתקופת הרס וחורבן שבאה בעקבות המוות השחור, שלפי דעת מומחים חיסלה לא פחות משליש מאוכלוסייתה של אירופה. פגיעת המוות השחור היתה בעלת השפעה על כל תחומי החיים: כלכלה, סוציולוגיה, מלחמות, וכו׳
לכן הרנסנס נתפס כהתעוררות לחיים חדשים שבאים לאחר המוות.
איטליה בתקופת הרנסנס יכולה להמשל לניו-יורק של העת החדשה . איטליה מהווה את ליבו הפועם של הרנסנס על כל צדדיו.
איטליה של המאה ה15-16, היתה מחרוזת של ערי- מדינה , שהמשטר הפוליטי שלהן היה מורכב מקשת רחבה ביותר של צורות שילטון, בוונציה שלטה האליטה הכלכלית במעין פוליטרכיה , כאשר ההחלטות נלקחו בהצבעה על פי רוב, בצפון איטליה ערי מדינה כגון מילנו נשלטו עי משפחה אוליגרכית
הספורזצה, והמרכז איטליה שלטו שילטון ללא מיצרים האפיפיורים.
כל עיר מדינה כזאת החזיקה צבא של שכירי חרב, כשהידועים היותר הם המשמר השווצרי ששמרו על מדינת האפיפיור.
חולשתן היחסית של המדינות הביאה למערכת בריתות בין ערים , ובינן לבין המדינות השכנות שנהנו מצבא ומשלטון יציב ומגובש- צרפת, האימפריה ההבסבורגית, ברית ההנזה (גרמניה), ספרד וכו׳
איטליה היוותה לכן קורבן למלחמות בין הקואליציות השונות כאשר מידי פעם פולש צבא צרפתי או אחר
לתוכה ותוקף את ערי המדינה של הקואליציה האויבת .
ערי המדינה האיטלקיות נהנו משיגשוג כלכלי חסר תקדים, כאשר תנופה כלכלית אדירה מביאה שיטת הבנקאות המודרנית שהכניסו מדינות אלה ובראשן ונציה ומילנו ( שהיו ידועות גם כערי מסחר בין לאומיות- ידוע לדוגמה שהלומברדים היו את האליטה של הסוחרים הבין לאומיים שנדדו מארץ לארץ).
בין מלחמה לעסקים, נהגו מנהיגי המדינות לאמץ להם בעלי אומנויות יוצאים מגדר הרגיל, לאפשר להם הכנסה קבועה וגדולה, תמורת אקסקלוסיביות בעבודה. וכך אומצו אומנים devinos ע״י מדינאים אשר הזמינו לחצרם את גדולי האומנות של תקופת הרנסנס.
הרנסנס האיטלקי שפע כישרונות בכל תחומי האומנות: מיכלאנג׳לו,רפאל, דה וינצ׳י, ועוד רבים אחרים.
סיפרו של קפרה מתייחס לגדול שבהם לאונרדו דה וינצ׳י dis il devino. האלוהי!
גישתו של המחבר לדמותו של לאונרדו היא מדעית לחלוטין.
בהיותי פיזיקאי מתחום פיזיקת הקוונטים, מתייחס קפרה ללאונרדו כאל מדען, ומנקודת ראות של מדען
הוא מנתח את עבודתו.
אין ספק שעבודתו של לאונרדו ראויה לכל הסופרלטיבים הידועים: הוא היה צייר גאוני, מהנדס בעל רעיונות שהקדימו את זמנו בחמש מאות שנה, הוא היה בוטניקאי, זואולוג, גאולוג מזהיר, הוא יכול היה להיות רופא מן המעלה הראשונה, ( הוא אולי היה הראשון שהבין את מערכות גוף האדם לעומק, בתחומים של פיזיולוגיה, גנטיקה, נירולוגיה וכו), בקיצור, לאונרדו טמן ידו בכל תחום אפשרי.
הוא היה סקרן באופיו ועל כן התעסק בכל.
הבעיה בספרו של קפרה זה לא כל כך התוכן,( הוא נוגע בכל תחומי חייו של לאונרדו ובצורה די מעמיקה), אלא סגנונו. כתיבתו היא שטוחה ללא רגשות, מן כתיבה מדעית אשר נמנעת מלרגש את הקורא, תוך חזרות אין סופיות על העובדות, חזרה שממאיסה את הקריאה עד שבידי הקורא אין ברירה אלא לדלג על קטעים שלמים, שאם לא הקרא נידון לתרדמה ממושכת.
אני מבין שקפרה ראה בלאונרדו את המדען הראשון במעלה של תקופת העת החדשה, שהקדים את זמנו במאות שנים, אבל אינני מבין כיצד העורכים של הספר לא חוו את הרגש השיטחי של חוויית הקריאה כפי שאני חוויתי.
לסיכום, למי שרוצה להכיר את עבודתו של דה וינצ׳י, זהו ספר פוקח עיניים בגישתו הרעננה לנושא ישן.
למי שמחפש את חווית הקריאה, שיחפש ספר אחר על לאונרדו דה וינצ׳י.
ספר בינוני.
