את הסדרה הבלשית של בתיה גור התחלתי לקרוא כנערה, וסיימתי עם פרסום הספר האחרון שלה, כשכבר הייתי בחורה צעירה.
כמה אני זוכרת ממנה? כמעט כלום.
אני זוכרת את דמות הבלש, מיכאל אוחיון. דמות שלא נכנסת לשום משבצת: הוא שוטר ממוצא מרוקאי, כך שבאווירת שנות ה-80 העובדה שהוא אינטלקטואל, משכיל ומבריק, שהיה בדרך לדוקטורט כולל מלגה בקיימברידג' אך נאלץ לפרוש מהמסלול האקדמי בנסיבות משפחתיות הופכת אותו לעוף מוזר, אדם לא צפוי שלא ניתן לקטלג, חריג במשטרה העממית, שבה היחס לאקדמיה ולהשכלה נע בין בוס לרגשי נחיתות, ובלתי צפוי לנחקרים שלו שמצפים לאיש משטרה בור וגס ומקבלין אינטלקטואל מעמיק.
גרושתו היא אשכנזיה, בת להורים ניצולי שואה, מה שנותן לו, שוב באווירת שנות ה-80, עוד רובד מפתיע, היכרות עם מגזר שהוא לא חלק ממנו, לא שייך אליו.
הוא נאה, מלא בקסם אישי, חביב הנשים, הוא חוקר מעמיק שמתעניין בנפש האדם ובמניעים העמוקים של המעורבים בפרשות שהוא חוקר, ואיזה רוח מלנכולית שורה מעליו, מה שכמובן אמור להוסיף איכשהו לקסם האישי שלו.
זה הספר הראשון בסדרה, הספר בו אנחנו נחשפים לדמות הזאת, לסגנון החקירה שלו ולסגנון התעלומות שהוא חוקר - רצח בתוך חברות סגורות עם קודים משלהן.
בספר הזה, החברה הסגורה היא חברה של פסיכואנליטיקאים, כלומר פסיכיאטרים שמטפלים בשיטה של פסיכואנליזה, השיטה שייסד פרויד.
הספר חושף את אנושיותם וחולשותיהם של המטפלים עצמם, אלו שאמורות להיות להם התשובות לכל השאלות על נפש האדם וחולשותיהם.
ההבדלים בין הקריאה הראשונה שלי, בשנות ה-90 לקריאה הנוכחית לא קשורים רק בשינויים שחלו בי אלא בעולם כולו שהשתנה.
קריאה בספר היום מרגישה כמו קפיצה קטנה למכונת זמן: חקירה דורשת איסוף מסמכים שהוקלדו במכונת כתיבה או נכתבו בכתב יד ומה שנעלם או נגנב - אבוד.
עותקים של ההרצאה שקרבן הרצח היתה אמורה לשאת בבוקר הרצח נעלמו. קלסר עם המידע הפיננסי שלה נגנב מרואה החשבון שלה ממש מתחת לאפה של המשטרה... וזהו, אין לדעת מה היה שם. גם הפנקס של הנרצחת ובו כל המידע על מטופליה נעלם.
הכל פיזי, כתוב בכתב יד או מוקלד במכונת כתיבה, קל להעלים, לשבש, לשרוף. אין מומחה מחשבים שישחזר את העותק שנמחק, אין ענן שיגבה הכל.
מי עשה שיחת טלפון מזירת הרצח בבוקר הרצח? ולאן? נראה שאין לדעת, אין לחברת הטלפונים רישום שיחות? כנראה שלא.
ואם הבלש צריך ליצור קשר כשהוא בנסיעה ארוכה מתל אביב לירושלים עם מישהו שלא מחזיק מכשיר קשר משטרתי - הוא עוצר לצד טלפון ציבורי.
ומעל הכל מרחף ענן דחוס של עשן סיגריות שכולם מעשנים כל הזמן ובכל מקום, בעיקר בחללים סגורים, מוגפים היטב מפני הקור הירושלמי.
אבל כל זה טכני, אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין אז להיום הוא בתמימות מסויימת, בחוסר היכרות עם העולם הטיפולי.
כי המניע לרצח נחשף למעשה כמעט במפורש לקראת סוף הספר, רק שאז עולה על הרדאר חשוד אחר וכל משאבי החקירה עוברים אליו, רק כדי לגלות שזה מבוי סתום, וגם אז לא חוזרים לאותו מניע שהתגלה לכאורה, עד שמגיע מעורב אחר בפרשה וחושף את הדברים במפורש. עד אז, נראה שאף אחד לא מבין את המשמעות של מה שעלה בחקירה הההיא, וזה נראה לי משהו שכיום נראה כמעט מובן מאליו לקורא הבלש וצרכן החדשות המנוסה, וההפתעה היחידה שלו היא מכך שהבלש המבריק מפספס לחלוטין את הרמז שנמצא ממש מול עיניו.
