קראתי הרבה ספרים של הרלן קובן ואני מודה, הם חוזרים על עצמם. לכן החלטתי שאחרי הנעלמים אני לוקח הפסקה מהרלן קובן, עובר לספרים אחרים שמחכים כבר זמן רב על המדף ושוכח מהנוסחה הקובנית המוכרת. זה פשוט לא הצליח לי. הרלן קובן, באחד מספריו הסוחפים והמרגשים ביותר, מצליח שוב להוכיח לכל המבקרים שכשנוסחה עובדת - היא עובדת, ולא צריך לשנות אותה. קראתי לא מעט ספרים שלו ונהנתי מכולם, אבל בנעלמים יש משהו אחר. הפוך על הפוך מטורף, שאף אסטרטג משוגע לא היה עולה עליו. טוויסט ענק בסוף, אצל קובן זה פשוט לא נגמר. הדמויות כל כך מדויקות ומוצלחות. כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה תובנות עולות מהקריאה וההנאה מובטחת. אני חייב להודות שעד 100 העמודים האחרונים הספר של קובן היה עוד ספר, נחמד ותו לא, אבל בגלל הסוף של הספר הוא חובה לכל אחד, ובזכות הסוף הספר הזה מקבל גם חמישה כוכבים. לא סתם בכל שאר הספרים של הרלן קובן כתוב על הכריכה שהוא מחבר רב המכר "הנעלמים". "הנעלמים", אולי הספר הטוב ביותר של קובן שקראתי עד היום.

שני הספרים הראשונים בסדרה שברו שיאים והפכו את הסדרה לאחת הפופולריות בשנים האחרונות, גם בישראל. גם הספר השלישי שבר שיא - שיא האכזבה. זה לא שהספר לא טוב, הוא ספר טוב מאוד בפני עצמו. אבל אחרי שתי הפצצות שזרקה קולינס לקהל הפצצה השלישית מפספסת את המטרה. אך דעותי בכל זאת חלוקות מכיוון שהספר בחלקו היה נהדר, אולי בכל זאת בעזרת התנופה שקיבל משני קודמיו. כאשר לא יכולים להתקיים יותר משחקי הרעב, להפוך את המלחמה למעין משחקי הרעב אם מוקשים וכדומה הוא רעיון פשוט גאוני, שמנסה לבקר את החברה המודרנית. נראה שהספר, שבכל סוף פרק הסתיים בתפנית מפתיעה, היה קצת יותר מדי מותח לעיתים, אפילו קצת מופרך. השיא היה לקראת הסיום, שהיה הפתעה ענקית לכאורה, אך בשבילי זה כבר היה יותר מדי, לא צפוי ולא ריאלי. אך למרות הכל, נהנתי מהספר והוא לא השאיר לי טעם רע על כל הסדרה.בכל זאת מדובר באחת הסדרות הגדולות שנכתבו לאחרונה לנוער. כנראה שרף הציפיות היה כל כך גבוה, שאי אפשר היה שלא להתאכזב. טעות שלי.

אז עוד ספר מבית היוצר של אשף המתח הרלן קובן.
הספר טוב מאוד, אבל אהבתי ספרים אחרים שלו יותר.
לפי דעתי מה שמייחד את הספר הזה וגורם לו להיות שונה משאר הספרים של קובן הוא העובדה שמיירון בוליטר חוזר לשחק. כן, שחקן הכדורסל בדימוס חוזר למגרש כשחקן מקצעוני. הספר מתאר את המתח וההתרגשות הכרוכה בחזרה שלו למגרש. הפרשה מאוד מסובכת, למי שמכיר את בוליטר מספרים אחרים. בספר זה מתגלים כל הפרטים על הקריירה של מיירון ככדורסלן, בעבר ובהווה. ואם זה לא מספיק, הכל עטוף באריזה קובנית של תעלומה עם נעדר שיש למצוא, שגוררת יחד איתה גופה, הומלס, שוטר ממולח, חברי כת מטורפים, דם בחדר המשחקים וווין אחד.
תעבירו איתו בכיף את החג.

בדומה לקודמו, הספר משאיר את כולנו בשוק. היכולת של קולינס לתאר תיאורים קשים ודוחים, אך עם זאת להעביר את המסר הרצוי, מעוררת הערצה. קולינס מצליחה לעבד גרסה שתתאים לנוער, אך יכולה בקלות לרתק מבוגרים הרפתקנים, שבה ארץ של פנטזיה היא רק התירוץ בכדי להעביר את המסר האמיתי: המחאה כנגד השלטון. קולניס מציגה בפנינו תמונה מחרידה של שלטון דיקטטורי ושואלת את השאלה שכולנו חוששים מפניה: כמה אנחנו רחוקים משם? סוף הספר הראשון גרם לי לחטוף את הספר השני, ועכשיו, לצערי, אצטרך לחכות מספר חודשים ליציאת הספר השלישי. הספר נקרא בלי הרגשה שאתה קורא, מחכה לסיים את הפרק או לעבור עמוד. מדהים.

ספר מתח קלאסי, נחמד ומעניין.
קובן אחד מרוקמי סיפורי המתח הטובים בעולם ואת ספריו מסיימים ביומיים לכל היותר. ציון 4 רק בגלל שהמבנה של הספר צפוי ולעוס.

וואו, הספר הזה עוד יישאר בראש שלי עוד הרבה זמן.
אין ספק שמדובר כאן ביצירה ספרותית מדהימה, אם כי קצת קשה לנוכח תיאורים לא נעימים כאלה או אחרים.
צריך לקבל על עצמך בתחילת הספר ארשת של אדישות, ולהגיד שאתה יודע שדברים כאלה לא קורים במציאות, זו הדרך היחידה לעצור דמעות בקטעים מרגשים של הסיפור.
אז נכון, יש בו אלימות נוראית, ואפשר להגיד שרוב הספר מתמקד באסטרטגיות מלחמה. אבל כל מי שיכול להסתכל קצת מעבר יוכל לראות את התובנות המדהימות שגלומות בספר: הקרבה, חברות, אהבה ושנאה שמוקצנים עד הקצה.
המחשבה על הרעיון של משחקי הרעב מעוררת מחשבה מחרידה: מה אנחנו היינו עושים ועד כמה אנחנו רחוקים משם כעולם?
בנוסף עליי לציין שהספר הצליח תמיד להפתיע ולא היה צפוי כלל וכלל למרות שהיה ברור מי ינצח.
מחכה בקוצר רוח לקרוא את הספר השני והשלישי.

הספר יומנו של חנון הוא ספר מצוין: מצחיק, קליל ונחמד. לי יש איתו רק בעיה אחת: הוא לא צריך להיות "קלאסיקה". זה לא הספר שאמור להזיז ילדים מהמחשב ולגרום להם לקרוא, כי נטו כמה עמודים יש בספר הזה? 30 - 40. אני מאוד אהבתי את הספר, באמת. הוא גם מאוד מתאים לשכבת הגיל שלי, והוא גם גורם לך להזדהות עם הגיבור. אבל איך לעזאזל אנשים קוראים לזה ספר רציני? זה ספר שגומרים בשעה וחצי! לסיכום, ממליץ לילדים בגילי וצעירים יותר (גם מבוגרים יכולים לצחוק...) לקרוא את הספר, אבל לא כספר אמיתי, אלא כאתנחתא קומית, שאין מה לעשות, מצחיקה עד דמעות...

למרות שזה לא נראה כך, לא קל לאהוב את הארי פוטר. מדובר בסדרה ארוכה מאוד, ספרים עבים וניסוח גבוה. אבל אני נולדתי יחד עם הארי פוטר, בדיוק כשהוא נוצר לפני 14 שנה. הספר הראשון יצא לאור בעברית בשנת 99. החמישי יצא ב2003. בגילי אז לא יכולתי להתמודד עם ספר שכזה, ולכן כל חמשת הספרים הראשונים סופרו לי, תוך כדי קריאה. מאוד נהנתי, אבל החלטתי שאת שני הספרים הבאים אני קורא לבד. וכך עשיתי. ועכשיו, לאחר קריאה מחודשת של הספר השביעי והאחרון בסדרה אין ספק שהוא הספר הגדול מכולם: מעטים הספרים שגורמים לך צמרמורת, והוא אחד מהם. לאורך 500 העמודים הראשונים הוא מרתק כמו כל שאר הסדרה, אך כשמגיעים ל-200 העמודים האחרונים אי אפשר שלא לחוש רעד: אם זה בגלל ילד מתוסכל שכולם שנאו אך למרות זאת הקריב את עצמו, אם זה בגלל קורבנות רבים כל כך שהוקרבו, אם זה בגלל נער גיבור שמתאר את הליכתו אל המוות, וזאת רק כדי לשפר את העולם, להציל את חבריו, אם זה בגלל התובנות שלאחר המוות או אם בגלל גבורת הטוב על הרע, ששלט והנחיל פחד בעולם הקוסמים שנים רבות כל כך.
המכירות לא משקרות: זוהי אחת מסדרות הפנטזיה הטובות אי פעם, אם לא הטובה ביותר. נקווה שהסרט לא יאכזב. ובינתיים, הילד שנשאר בחיים (כבר לא ילד), יכול לנוח בידיעה שאין עוד צרות על ראשו...
10\10

ספר נחמד מאוד, באמת. מי שאוהב הרפתקאות, חידות ובלשות ייהנה מהספר מאוד. הבעיה היחידה בו זה שיש הרגשה שהוא נכתב ביום וחצי. העלילה נחמדה, אבל קצת צפויה והדמויות די בנאליות, אך למרות זאת רעיון הסדרה מצוין. יש לציין לטובה שהגיבור שבו מתמקד הספר הראשון היה מצוין לפתיחת הסדרה. צורת הכתיבה שגורמת לקורא להרגיש שהוא חווה את נקודות חייו של בנג'מין פרנקלין הייתה מצוינת, עוד הוכחה ניצחת ליכולת הכתיבה המדהימה של ריק ריירדן. לסיכום, ספר נחמד מאוד שמומלץ לפנות זמן רב בשביל לקרוא את כל הסדרה (11 ספרים). ריק ריירדן, אין ספק שהשארת בסיס חזק לסופרים הצעירים הבאים שכתבו אחריך את שאר הסדרה.
8.5\10